ב־1917 התרחש רגע מכריע בהיסטוריה היהודית, רגע שבו הסתדרו הכוכבים למען עם רדוף ומפוזר: בצירוף מקרים נדיר השתלבו אינטרסים, אמונות ומארגי־כוחות בינלאומיים, כך שהאנשים הנכונים – כמו שר החוץ הבריטי ג'יימס בלפור וראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' – הגיעו לעמדות הנכונות והנפיקו את "הצהרת בלפור". ממשלת הוד מלכותו הצהירה ש"תראה בעין יפה" הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
המסמך הוביל לכינונו של המנדט הבריטי על הארץ, שמטרותיו העיקריות, כפי שהוגדרו בחבר הלאומים ואושררו לאחר מכן באו"ם: עידוד עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל וקידום התיישבותם הצפופה על הקרקע, בתחילה בשתי גדות הירדן, ולאחר מכן רק "בין הים לנהר". המנדט הוגדר כך מתוך הכרה בקשר ההיסטורי הבלעדי של העם היהודי לארץ ישראל, ובכך שהיהודים הם למעשה העם הילידי של הארץ – קביעה שאושררה גם בסעיף 80 של אמנת האו"ם שהתקבלה ב־1945.
בתוך החושך ההיסטורי שהיהודים צעדו בו מאות שנים, היה זה רגע היסטורי מכריע – "שעת רחמים ועת רצון" נדירה. האומות החזקות והמתקדמות הואילו להכיר באמיתות שהיהודים דבקו בהן בעקשנות במשך כל שנות גלותם: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ועל היהודים להקים בה את "סוכת דוד הנופלת". לא רק הכרה ניתנה לנו, אלא גם עיגון זכויותינו במסגרות המשפטיות והמדיניות הבינלאומיות.
אלא שהיהודים התמהמהו. בראשית שנות העשרים – בטרם חזרה החשכה להעיב על גורל היהודים בדמות אנטישמיות גואה, נאציזם ובגידה בריטית נוכח התחייבותה במנדט (שהוגדרה בדין הבינלאומי במילים "פיקדון מקודש של האנושות") – נפתחו שערי הארץ לרווחה לעלייה יהודית בידי הממשלה הבריטית, אך העלייה היהודית הייתה דלילה. המוני בית ישראל בכל רחבי הגולה המשיכו לשבת במקומם, אכזבו את הממשל הבריטי האוהד, והחמיצו הזדמנות יוצאת דופן. כשהנאציזם ניער אותם לקום וללכת, היה זה מאוחר בעבור מיליוני יהודים באירופה ובצפון אפריקה, מאוחר מדי.
מי היה מאמין שעת רצון היסטורית כזאת יכולה לחזור? שהאנשים הנכונים, האינטרסים והאמונות יסתדרו שוב, בדיוק כפי שאנו זקוקים להם? שבתוך החשיכה הגדולה שירדה עלינו בשנה וחצי האחרונות עם מוראות 7 באוקטובר, צווים ואישומים בהאג, אמברגו נשק הולך ומתהדק, אנטישמיות בינלאומית גואה ברחבי העולם מאוסטרליה ועד הולנד, מהרווארד ועד קיימברידג', טבעת חנק טרוריסטית איראנית ומרוץ לנשק גרעיני – לפתע יידלק אור, ובהצלה של ממש ייבחר לבית הלבן האדם הנכון, שימנה את האנשים הנכונים ויזכה ברוב המתאים בבתי הנבחרים?
בחלומותינו הוורודים לא חלמנו על כך. ככל שמתבהרת מפת המינויים "הבלתי צפויים" של הנשיא המיועד דונלד טראמפ, מתברר שעומדת לפנינו הזדמנות כבירה, "שעת כוכב", כפי שרגע כזה מכונה בגרמנית; שעה היסטורית נוספת שזכינו בה קצת יותר ממאה שנה לאחר ההחמצה של 1917.
עומדת לפנינו הזדמנות נדירה לכתוב ולחתום מחדש את גורלנו. להפוך לטובה את מצבנו הבינלאומי המידרדר. לפרק את בתי הדין בהאג מנשקם. לשנות את המציאות העקומה שקיבענו ביהודה, שומרון ועזה, בסדרת טעויות אסטרטגיות בשנות התשעים והאלפיים, שגרמו לנו להתנכר למולדתנו ולהפקיר אותה בידי חבורה רצחנית ואנטישמית. זוהי הזדמנות פז לבטל את אסונות אוסלו וההתנתקות, לפרק את הרשות הפלסטינית, ולקיים סוף־סוף את לשון המנדט בדבר "התיישבות יהודית צפופה על הקרקע". זאת הזדמנות לפרק את האיום האיראני ההולך ומתקדר מעל ראשינו במשך שנים, ולפעול גם לנטרול האיום המצרי שכולנו מתעלמים ממנו. ומכיוון שהפוליטיקה הפנימית הישראלית – מסוגיית הבדואים ועד סוגיית מערכת המשפט – הפכו למושא בחישה בינלאומית, זאת גם הזדמנות לערוך תיקונים בתחומים האלה באין מפריע.
אל "שעת הכוכב" צריך להגיע בדחילו ורחימו, כדי שנוכל לנצלה עד תום ובאופן בלתי הפיך. כעת רק נשאלת השאלה: האם אנו רואים נכוחה את ההזדמנות המצויה בפנינו, והאם אנחנו ערוכים אליה כמדינה וכעם? האם מנהיגינו ערוכים אליה ומבינים אותה, או שגם הפעם נחמיץ את שעת הרצון שלפנינו, וניאלץ לשלם על כך בריבית דריבית?
