הבת שלי הייתה בשנתיים האחרונות בין מובילי המחאה נגד הממשלה בירושלים, במסגרת הארגון "שומרים ושומרות על הבית המשותף". אחרי אחת ההפגנות היא עלתה לאוטובוס עם מגאפון בעודה לבושה בחולצת הארגון, כך שזהותה הפוליטית הייתה ברורה. לאוטובוס עלתה גם קבוצת צעירים מהסוג שנהוג לכנות "ערסים". אחד מבני החבורה ניסה לחטוף מבתי את המגאפון, וגם ירק עליה. בחורה אחרת מהחבורה הרגיעה אותו, אבל כשעמדו לרדת מן האוטובוס גם היא לא התאפקה ואמרה לבתי: "אנחנו עכשיו 64 מנדטים, ואנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים!"
נזכרתי בסיפור הזה כשקראתי השבוע את דברי שר התקשורת, ד"ר שלמה קרעי, המגדיר באופן דומה את אופיו של המשטר הדמוקרטי. בדיון על העימותים בין שרי הממשלה ליועצת המשפטית לממשלה, הסביר קרעי שלנבחרי הציבור מותר לפטר את היועצת אם רצונם בכך, וכדי לחדד עוד יותר את המסר, הדגיש: "אנחנו נבחרי הציבור, ואנחנו יכולים גם לשנות את המשטר אם נרצה". קרעי אומנם לא הזכיר כלל את עקרון הכרעת הרוב, אבל בדמוקרטיה אדם לא הופך לנבחר ציבור אם אינו מייצג חלק מן הרוב הקואליציוני. ברור שבעיניו, העובדה שאדם מייצג את רוב הציבור מספיקה כדי לתת בידיו מנדט גם לשינוי שיטת המשטר עצמה. העובדה שבדיוק כדי להיאבק בתפיסות כאלה חוקקו כמעט כל הדמוקרטיות חוקות, שנועדו לבסס עקרונות ברזל שאינם יכולים להשתנות ברוב רגיל, לא הוזכרה כנראה בקורס למדע המדינה שקרעי כנראה לא לקח לפני שהתמנה לשר.
למרבה הצער, התפיסה שקרעי מייצג, שרואה בדמוקרטיה את עקרון שלטון הרוב בלבד, פשתה בשנים האחרונות במגזרים רבים. ראוי לצאת נגדה במלוא העוצמה, ולהבהיר את מה שהיה אמור להיות ברור: מטרתה של כל שיטת משטר אמורה להיות מהותית ולא פרוצדורלית; היא אמורה לעצב חברה מתוקנת ככל האפשר. הבסיס לחברה מתוקנת צריך להיות עקרון־העל של כבוד האדם. מכיוון שבחברה מתוקנת טבעי שיש עמדות שונות בדבר הדרך הטובה ביותר לשמור על כבוד האדם, ובדבר ההכרעה לגבי איזון הערכים החוסים תחת ההגדרה של כבוד האדם – השיטה של הכרעת הרוב היא הדרך הסבירה ביותר להכריע בין העמדות. גם כי מוכרחים שתהיה שיטת הכרעה, וגם מתוך הנחה שבחברה מתוקנת כלל בני האדם יחפשו את העמדה הנכונה והצודקת, ולכן יש סיכוי טוב יותר שהעמדה שהרוב תומך בה – במיוחד אם הרוב מובהק – היא העמדה הנכונה.
היוצא מכל זה הוא שעקרון הכרעת הרוב הוא בדרך כלל האמצעי הטוב ביותר להגיע לחברה מתוקנת. אבל בסופו של דבר הוא לעולם יהיה אמצעי ולא מטרה. המטרה היא החברה המתוקנת. ממילא, רצוי כמובן לא להגיע לצורך לבחור בין משטר דמוקרטי בפרוצדורה שלו למשטר הומניסטי ביעדים שלו; אבל אם ניקלע לצורך לבחור ביניהם, ברור שהבחירה צריכה להיות במהות: במשטר ההומניסטי ולא הדמוקרטי. עריצות (בשיטת הממשל, למשל שלטון מלוכני) נאורה והומניסטית לעולם תהיה עדיפה על דמוקרטיה עריצה ופוגענית.
כמובן, יש להיות זהירים גם בביקורת על החלטות הרוב. לא כל החלטה שאיני אוהב היא פגיעה במהות האופי ההומניסטי שאמור להיות למשטר. לפעמים היא מבטאת פשוט סדרי עדיפויות אחרים משלי, ולגיטימיים לא פחות. אבל כדי שתעמוד במבחן הענייניות עליה לעמוד קודם כול בשני מבחנים ספציפיים: שהיא לא תהיה שרירותית (ניצול שלטון הרוב בגחמה לא מנומקת), ושלא תהיה בלתי מידתית. כלומר, שלא תבטל לחלוטין את אחד הערכים המתנגשים אלא תנסה ליצור איזון מדויק ככל האפשר ביניהם. הניסוח של קרעי בוודאי לא עמד בקריטריון הראשון, מפני שניסח באופן גורף ובשרירותי את זכותו של הרוב לשנות את המשטר – לא רק חוק ספציפי – בלי להציג לכך נימוק כלשהו.
צ'רצ'יל אמר ש"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה ביותר, פרט לכל האחרות". נבחרינו מתעקשים להוכיח שגם בעניין הזה הם לא מאמצים את דרכו. אם צ'רצ'יל לא מספיק להם, גם תורת ישראל הציבה עמדה ברורה בעניין: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות כג, ב). ואידך זיל גמור.
