יש מעט מאוד חגים שמאפשרים לך לצאת גדול מול הבן שלך. עם כל הכבוד להדלקת נרות חנוכה, ברכה על הסימנים בראש השנה וחבישת כובע קאובוי בפורים, דווקא חג הסוכות הוא ה־חג לזה. כי הרי מה אומר לילד יותר "אבא שלך תותח" מהרמת סוכה מדוגמת בחצר הבית? זו כנראה ההזדמנות האחרונה שלנו להקים אחת כזאת: אנחנו שוכרים בית עם חצר קטנה, אך בעוד כמה חודשים אנו צפויים לעבור לדירתנו החדשה ברמת־גן שבגודלה יכולה להיחשב כולה לסוכה לא גדולה במיוחד.
אז יום לפני יום כיפור עשיתי מה שכל חילוני שחפץ בקיום מצווה עושה, והתקשרתי לחבר הדוס שלי אלעד. מה קורה אחי, שאלתי, והוא ענה ב"השם ירחם" הקבוע שלו, שתמיד קצת מעודד והרבה מלחיץ אותי. "שומע, החלטתי להרים סוכה קטנה לילד, שירגיש קצת יהדות, איפה משיגים אחת?" הוא החזיר לי בעוד "השם ירחם" אז שאלתי אותו אם חוץ מלרחם יש לשם גם כתובת של חנות סוכות. אבל הוא אמר שאין צורך להיכנס להוצאות מיותרות, השם ירחם, ושאני מוזמן לקחת את הסוכה שנמצאת במחסן שלו, כי הוא עושה סוכה במרפסת או כמו שקוראים לזה בבני־ברק "הרחבה". פרט טריוויה מעניין: אחד מכל שלושה חדרים בבני־ברק התחיל כסוכה.
אז קפצתי לבני־ברק והעמסתי את הסוכה על האוטו. "שאני אסביר לך איך להרכיב?", הציע אלעד. נראה לי שסחבק יסתדר, עניתי לו תוך כדי שאני מתייחס לעצמי בגוף שלישי, כי זה מה שעושים אנשים חסרי יכולת שרוצים לשדר ביטחון.
יתד נאמנה
אני חייב להגיד שלא ממש דייקתי במצווה: אני יודע שנהוג לתקוע את היתד הראשונה של הסוכה מיד בצאת כיפור, אבל עם כל הכבוד הדבר היחיד שאני נוהג לעשות במוצאי כיפור זה לשתות שלוש צלחות מרק ולתקוע שש עשרה דובשניות. אז הבטחתי לעולל שבראשון בבוקר נצא יחד למרפסת ונרכיב את הסוכה הראשונה שלו.
וגם הראשונה שלי. כבר סיפרתי לכם על הפעם היחידה שבה אבי ז"ל הקים לנו סוכה במרפסת הבית בקומה השביעית בעפולה, ואיך טייפון סוכות מפתיע כמעט הרג אותי ואת אחי הגדול אוהד בתאונת סוכת רחיפה, ואיך אחזנו בסוכה שלא תעוף מטה מהמרפסת, ואיך אבא שלי הגיע ברגע האחרון מהעבודה והציל את שני ילדיו ואת הסוכה ואת הלולב, השם ירחם.
אז כן, סוכה ראשונה, ואני חייב להגיד שהתרגשתי. על הבוקר הערתי את העולל (מי לעזאזל מעיר עולל?) וכשעיניו עדיין טרוטות מעייפות גררתי אותו לחצר ושמתי בפול ווליום את "שלומית בונה סוכה". העולל נמצא כרגע בתקופה מאוד מגדרית בחייו, וחטף התקף זעם כי שלומית היא בת ורק בנים בונים סוכה. הזהרתי אותו שלא יצעק כדי שחלילה לא תשמע אותו מרב מיכאלי, אבל הוא סירב להירגע. חיפשתי גרסה שוביניסטית של "שלמה בונה סוכה", אבל לא הייתה אז פשוט כיביתי את המוזיקה והתחלתי לבנות.
אין בעולם דבר עצוב יותר מארגז כלים של מישהו שחושב שהוא הנדימן אבל הוא לא. זה תמיד ארגז חצי ריק, שכל חור בו, כל כלי חסר, מסמל כישלון באיזו מטלה בבית, שאחריו הכלי לא הוחזר למקום. איפה הפלייר שבאמצעותו ניסיתי להוציא מסמר סורר מקיר, והצלחתי להוציא עם המסמר עוד איזה עשרים סנטימטר טיח? איפה המברג השטוח שפירקתי בעזרתו את הרדיאטור של המקרר שהתקלקל, עד שהתברר לי שהבעיה היא לא הרדיאטור ושעשיתי נזק של 500 שקל (בלי חשבונית. 600 עם)? איפה המטר שמדדתי בו את הנישה לשידה החדשה שקנינו, ואז התברר שהשידה הייתה גדולה בשבעה סנטימטר ונאלצנו להחזיר אותה?
בקיצור, הוצאתי את ארגז הכשלונות שלי, שלפתי פטיש, והתחלתי להרכיב. האמת? הלך חלק משחשבתי. בתוך שעה כבר הבנתי שאני צריך לבקש עזרה מהשכן התימני שלי, שבחצר ביתו כבר עמדה סוכה גדולה פי שלושה מזאת שהתעתדתי להקים. בתזמון מושלם, כמה דקות לאחר מכן שמעתי אותו מעברה השני של הגדר: "צריך עזרה, זימחי?"
אני לא יודע אם הוא חושב שזה שם המשפחה שלי, או שהוא סתם רוצה להשוויץ בחי"ת שלו. אבל אחרי שעה של ניסיונות ועולל שאיבד עניין, אפילו לא עשיתי את עצמי כאילו אני מסתדר. השכן דילג מעל הגדר ובתוך עשר דקות ואיזה שבעים פעם שאמרתי "כן, ידעתי שעושים ככה", שלד של סוכה עמד בחצר ביתי. הבטתי בו בגאווה בעוד העולל מביט בשכן במבט של "אתם מחפשים ילד לאמץ?"
סוכה סטוק
ניסיתי לשקם את כבודי אצל עוללי יחידי (יש עוד בן ובת, אבל רק הוא עולל), ואמרתי לו שיש לי הפתעה גדולה בשבילו. ביקשתי שיעצום עיניים, וכשפתח אותן החזקתי מולו סט חצי מהודר של ארבעת המינים. הוא ליטף את האתרוג קלות, החליק יד על הלולב, הריח את הערבה. ראיתי אותו מקבל לא מעט מתנות בחייו, אבל אני מוכן להישבע שמעולם, אבל מעולם, לא ראיתי אכזבה כזו בעיניו. קשה לצפות מילד שרוצה קורקינט להתרגש מלימון גדול וכמה פרחים, כמו שהוא קרא להם.
כדי להלהיב אותו בכל זאת איכשהו, לקחתי אותו לקנות קישוטים לסוכה בבית המקדש לקמצנים הידוע גם בכינויו "מקס סטוק". הגענו מאוחר מדי – כל קישוטי הסוכה כבר נלקחו, בקושי נשאר איזה רימון אחד עגול מצלופן. אבל סחבק לא יאמר נואש: הבטתי בעוללי המאוכזב, נזכרתי שהוא לא באמת היה פעם בסוכה או יודע לקרוא, וקניתי עשרה בלונים של "יום הולדת שמח" ועוד עשרה סרטים שכתוב עליהם "ברוכים הבאים". הסוכה הזאת תהיה מקושטת בכל מחיר.
שני בבוקר, ערב החג, ואין סכך. מה עושים? טלפון אחד לאלעד הדוס שלי הבהיר לי מיד שבכל הנוגע לסכך קצת יותר קשה לו לעזור לי. הייתי אבוד, אבל אז נזכרתי שביום שני מלא חברה בשכונה מוציאים גזם לקראת איסוף. לאחר כמה סיבובים חזרתי עם כמה ענפי דקל בבגאז' ועוד שתי שקיות זבל עמוסות בענפים כלליים, שיגשרו על הפערים.
בארבע בצהריים הכול היה מוכן. עייף ורצוץ עמדתי מול סוכתי הראשונה, והנחתי יד על כתפו של עוללי, שעמד לצידי עם מבט מאוכזב של ילד שהדוד המעצבן שלו שוב עשה לו את הטריק של "גנבתי לך את האף". הוא הסתכל עליי, אני הסתכלתי עליו, ואז, אחרי כמה שניות של שקט, קולה של שירן פילח את הדממה: "מאמי, תגיד, למה יש מלא בלונים של יומולדת בסוכה?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
