היום הבינלאומי המיועד לבחינת מעמדם של אנשים עם מוגבלויות פוגש השנה את מדינת ישראל במקום מיוחד. המלחמה הותירה בנו את הפצעים הנוראיים שהיא גורמת. מספר המצולקים שבתוכנו, בין אם מדובר בצלקות פיזיות ברמות חומרה מקצה עד קצה, ובין אם מדובר בצלקות נפשיות עמוקות, שאף הן חלק ממוגבלויות שיש להתייחס אליהן – הוא גדול מאוד, והימצאותן של המוגבלויות אלה נראית בכל מקום אליו אנו פונים. מציאות זו יכולה לחולל שינויים, בכיוונים מנוגדים. היא עלולה לדרדר אותנו לתחושה חס ושלום שאין אנו מסוגלים להתמודד עם הדבר, להניח כי נפגעי המלחמה מטופלים דיים על ידי משרד הביטחון, ובהקשר אחר – לסבור בטעות כי כל עוד החטופים נמצאים במצב הרבה הרבה יותר חמור, אין אנו פנויים לעסוק בנושאים אלה.
אולם אפשר שמדובר בהזדמנות גדולה לשינוי התייחסות. המציאות בה אנו חיים אינה מושלמת. דווקא מתוך מודעות למוגבלויות הפיזיות והנפשיות שיצרה המלחמה הארורה גם בצבא וגם בחברה האזרחית, יכולה התודעה להיפתח לכך שרוב גדול מאוד של בני אדם נושאים במשא מוגבלות כלשהי. כל מי שלבו אינו מתפקד כשורה, אפילו אם מדובר בנסיבות גיל בלבד – נמצא במצוקה אם המקום אינו נגיש, שכן קוצר הנשימה שלו אינו מאפשר לו להגיע; כל מתמודדי הנפש הרבים שבתוכנו מתמודדים יום יום עם מצבים בהם הם זוכים ליחס לא ראוי ולא הוגן, ולחוסר הבנה כי אין מדובר בבחירתם החופשית, כי אם ב"מחלת מוח" שתקפה אותם. די לנו אם נהיה מודעים לכמות העולה של האנשים המתמודדים עם חרדות ופחדים, כדי להבין את עוצמת המציאות; כל מי שעיניו אינן רואות טוב בחושך, ששמיעתו לקויה, שמוגבל בענייני אכילה מסיבות שונות וכדומה – כל אלה יחד מסוגלים לחולל מהפכה.
המהפכה תנותב לשני מסלולים. האחד הוא לשפה הכללית בה אנו משתמשים. השפה המתחייבת היא שפת הרגישות, ההכרה שאין אנו יודעים באמת מה עובר על אדם אחר, גם אם אנו רואים בעיננו את מה שמגביל אותו, ועל אחת כמה וכמה כאשר הדברים נסתרים מעינינו, ואין אנו יודעים איזה רגליים יש מתחת למכנסיים, ואיזה כאב ישנו בחלקים פנימיים של אישיותו. הרמב"ם לימד אותנו בהלכותיו כי הדבר הראשון והיסודי ביותר למי שנזקק לעזרה הוא היחס: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע – אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו…". כשאנו עוסקים בבעלי מוגבלויות לא בהכרח מדובר בעוני כספי, והמחויבות כלפיהם אינה מדיני צדקה כי אם כחלק מזכויות בסיסיות, אך העיקרון של חברה מאירת פנים, המבקשת את טובת כל אחד מחלקיה, היא זו שיכולה לצמוח מתוך המציאות הזו, ועל ידי כך לפתוח במסע גדול של תיקון.
המסלול השני הוא המסלול המעשי. בחברה שכה רבים ממנה מתמודדים עם מצבים פיזיים קשים מאוד – נגישות, תאי שירותים מתאימים, תחבורה ציבורית לא מתאימה, תאורה וקול לא מספיקים ועוד – ישנה גם קריאה מתמדת לשיפור פיזי של כל המתקנים, כדי שיתאימו לכל; בחברה שכה רבים ממנה מתמודדים עם מצבים נפשיים קשים מאוד – ישנו צורך בטיפול מתאים, בהקלה בכל מקום בו ניתן להקל וכדומה. על ידי כך אנו הופכים לחברה אנושית יותר ומוסרית יותר, וזהו חלק בלתי נפרד מזהותה היהודית של המדינה, ההולכת בדרכם של נביאי ישראל, שנאבקו על מעמדה של ההתנהגות האנושית והמוסרית של החברה.
