יעקב אבינו יוצא לדרך ונתקל בלא מעט קשיים. בפתיחת הפרשה אנחנו פוגשים אותו בורח מבית אביו, עוזב את המקום החם והמגונן, נפרד מאמו האוהבת ומברכת אביו, ויוצא חרנה. הפסוק הבא מעצים את תחושת הבדידות והמצוקה של יעקב:
וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.
התיאור "ויפגע במקום" מלמד לכאורה על עצירה לא מתוכננת. יעקב עוצר ללון כיוון שהשמש שקעה והלילה ירד. הכתוב אינו מרחיב בתיאור רגשותיו של יעקב, אבל הרקע של הלילה מנכיח את החשש ואת הלבדיות של ההולך בדרך.
גם ההמשך מדגיש את הקושי: "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם". יעקב הגולה ממקומו נמצא ללא כלים וללא ציוד. לראשו אין כרים וכסתות, אלא אבן קשה מאבני המקום.
זוהי האבן הראשונה בפרשתנו, אך המפגש עם האבן ועם הקושי שלה ימשיך ללוות את יעקב גם בהמשך הפרשה, במפגש עם אבנים שונות לאורך הדרך.
במזמור תהילים העוסק בהגנה ובשמירה אנו רואים כי האבן עלולה להיות נגף ומכשול:
לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ (תהילים צא).
האבן מייצגת כאן את החשש של ההולך בדרך מפני הנגף, המכה המכשילה את הרגל. נראה שגם תיאור מפגשו של יעקב עם האבן מסמל היטב את קושי הדרך: יעקב המהלך לבדו, מניח את ראשו על האבן הקשה.
בעל חלומות
אלא שמתוך הרגע הזה של הקושי, מבקיע לפתע חלום גדול. בחלומו של יעקב, המלאכים עולים ויורדים בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
איזו תמונה מופלאה: קושי האבן מנוגד כל כך לאופק החלום. בתוך הסיטואציה המורכבת והבודדה שיעקב נמצא בה, בתוך הלילה המאיים, בתוך ההתמודדות עם אבני הנגף שבדרך – נפתחים לפתע השמיים.
המדרש (בראשית רבה סח, יב) מתאר את המלאכים העולים ויורדים כמלאכי ארץ ישראל העולים ונפרדים מיעקב, ומולם יורדים מלאכי חוץ לארץ ללוותו. נראה שהמדרש הזה מפרש את החלום כחלום של געגוע ופרידה מביתו וממולדתו של יעקב, כפתיח למסע שאליו הוא יוצא. החלום מנכיח את המעבר של יעקב, את הפרידה ואת האתגר שבמסע, אבל עוטף את אלו בליוויים הקרוב והמגונן של המלאכים. "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ".
כאמור, גם ללא הפרשנות של המדרש, הניגוד שבתמונה בהיר: ראשו של יעקב מונח על האבן הקשה, המונחת באותו מקום שאליו נקלע כשירדה החשכה המאיימת, אך בתוכו נפתחים אופקי החלום שבהם אפשר להגיע לשמיים, להתעלות מעבר לגבולות הזמן והמקום, לפגוש מלאכים.
כאן טמון הכלי הראשון שנפגוש בפרשה להתמודדות עם אתגר וקושי: היכולת לחלום חלום גדול גם כאשר הראש מונח על אבן. יעקב, כמו יוסף בנו, הוא בעל חלומות. מול המציאות הנוקשה ומתוכה הוא יודע להצמיח חלומות גדולים, להתעלות מעבר לאופק הקונקרטי.
בהמשך החלום זוכה יעקב להתגלות אלוקית, המובילה אותו להכיר בבוקר באיכותו המיוחדת של המקום שבו "פגע" בלילה. העצירה המאולצת הופכת למפגש והתגלות: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".
לאחר ההשכמה הופכת האבן הנוקשה מהלילה למצבה, שתהיה סמל לעבודת ה' ולקשר שבין יעקב לקב"ה: "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ". החלום וההתגלות, היכולת לשאת את המבט אל האופק הגבוה גם אל מול הקושי, הופכים את האבן ממכשול ונגף לביטוי של קשר וקרבה.
המדרש קושר בין התורה שנכתבה על לוחות אבן ובין האבן ששם יעקב מראשותיו: "מאבני המקום. על שם לוחות אבנים יבוא מראשותיו. שהתורה נקראת ראשית" (מדרש לקח טוב). התורה הכתובה על האבן דומה לחלום הצומח מתוך האבן: עולם ממשי ומוחשי הצופן בתוכו אינסוף, אופק עצום ורחב שצומח מתוך מציאות מאתגרת.
גלילה הצידה
בהמשך הדרך פוגש יעקב אבן נוספת. עם הגעתו לחרן מגיע יעקב אל הבאר: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה… וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר". כאן באופן מובהק האבן היא מכשול. ללא סיוע, קשה מאוד לגלול את האבן ולהשקות את העדרים. יעקב נחלץ לעזרה וגולל את האבן. המאמץ להסיר את המכשול מאפשר לשאוב מים מהבאר, וזהו גם הצעד הראשון לקשר בין יעקב לרחל.
אם נרצה, לפנינו שתי דרכים להתמודד עם הקושי: צמיחה מתוכו ועל גביו, או דווקא גלילתו הצידה. עקיפה של המכשול מתבררת אף היא לעיתים כסוג של מנוף להתקדמות.
אבן שלישית בפרשה נפגוש בסיומו של המסע, כאשר יעקב נאלץ לברוח שוב – הפעם מבית לבן. לאחר שיעקב נאלץ להתמודד עם לבן פנים בפנים, יעקב יוזם כריתת ברית וגם כאן הוא מרים אבן למצבה: "וְעַתָּה לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה וְהָיָה לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה".
בהמשך נאסף גם גל אבנים ההופך לגלעד שבין יעקב ולבן, ומשקף את האחווה. האבן כאן היא אבן הבניין, אבן הברית. האבן איננה רק המציאות הקשה שיכולה להפוך לחלום, לא רק החסם שמונע מים חיים, אלא זו שממנה תיבנה המציאות החדשה. הקושי של האבן יהיה לא רק אתגר שצריך להתגבר עליו או להזיז אותו, אלא החומר לבניין החדש. רק כך יוכל יעקב לשוב לארץ אבותיו.
"אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה".
הרבנית בת־שבע סמט (מרצבך) היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במת"ן ירושלים
