מכשיר טכנולוגי עתיק יומין חזר לחיינו אשתקד: רדיו טרנזיסטור. לוחמי צה"ל ברצועת עזה הצטיידו בו לאחר שנדרשו להשאיר בעורף את הטלפון הנייד, מטעמי ביטחון. אזרחים רכשו אותו בכמויות גדולות כשנוצר חשש השבתה של רשתות הסלולר כתוצאה ממלחמה עצימה בצפון. לזמן מה הוא שיקם את מעמדו משכבר הימים, לפני עידן הרשתות והטלוויזיה, כאמצעי טכנולוגי בלבדי להתעדכנות בזמן אמת.
כשהצטיידתי בו גם אני במכולת המקומית (76 שקל, לא כולל בטריות) נזכרתי בהתגודדויות סביבו בימים הרי גורל בשנות השישים, השבעים ואפילו השמונים. קול ישראל מירושלים שימש כמקור המידע החדשותי המהיר ביותר, יחיד מסוגו בדור שקדם למבזקים האינטרנטיים ולפּושים הטלפוניים. סדרת הצפצופים הרדיופוניים מדי שעה עגולה הייתה מעין הכרזת הַקשֵב צבאית: שקט, חדשות.
אלא שבמאה ה־21, מהדורות החדשות ברדיו כמעט התייתרו. אפשר להתעדכן בלעדיהן בנעשה בארצנו ובעולמנו. אין עוד צורך לפתוח רדיו כדי להתבשר על מלחמה, פיגוע, משבר קואליציוני, מפולת בבורסה או סכנת שיטפונות. הווטסאפ, הטוויטר והטלגרם מהירים יותר ממבזקי רדיו. בכל זאת, חדשות קול ישראל עדיין נהנות בימינו מצריכה נרחבת, לפחות לפי סקרי האזנה, עקב הרגלים ישנים ואילוצים טכניים. כשנוהגים ברכב אי אפשר להסתכל בנייד, או לפחות אסור, והפקקים הרי רק הולכים ומתמתחים. אם אתה לא מקשיב להסכת אקדמי או לשיעור בדף היומי, ברירת המחדל היא רדיו וחדשות. עד אמצע העשור הקודם, קול ישראל הגיש אותם בעברית מוקפדת ובקריינות סמכותית. גם תחת כנפיו של תאגיד השידור הציבורי הוא המשיך ליהנות מדימוי מקצועי יותר ממחלקת החדשות של נערי גל"ץ, ודאי של תחנות הרדיו האזוריות.
והנה, דווקא בשנה האחרונה, שנת המלחמה הכבדה והחדשות שלא ייאמנו, נרקומן חדשות שכמוני מצא עצמו נגמל ללא ייסורים מהחדשות של קול ישראל. הצפצופים שלקראת המהדורה גורמים לי תכופות לתגובה פבלובית הפוכה מזו שאפיינה אותי בחמישים־שישים שנותיי כמאזין אדוק: לסגור את הרדיו, לא להגביר. שקט, רק שקט. זו המחאה האינסטינקטיבית הסמויה שלי נגד התעמולה שתאגיד השידור הציבורי מרעיף עליי ללא הרף מחדר החדשות שלו. עייפתי ממנה. בחדשות אני רוצה לשמוע חדשות, לא פובליציסטיקה אופוזיציונית כרונית.
אגב, גם העברית החדשותית השתבשה פלאים. רוב הקריינים והמגישים אינם ממשיכי דרכו של דן כנר, בלשון המעטה. רמת הידע שלהם בשפת התנ"ך מתכרסמת בהתמדה, וכך גם איכות הקריינות. מישהו בהנהלה רצה לחסוך, והחיסכון מורגש היטב. לפני שבועיים הצטחקקו שני מגישים בכירים על חשבון שמו המוזר לטעמם של חנמאל דורפמן, עוזרו של בן־גביר, ואיש לא צעק להם באוזנייה שחנמאל הוא מכוכבי ספר ירמיהו, בן דודו של הנביא. חנמאל, איזה שם מצחיק, הם גיחכו בצוותא.
אבל מה ששבר מאזין פשוט כמוני הוא לא העברית או הבורות, אלא התעמולה, הבוטה, השקופה, המתנשאת, השיטתית, האינדוקטרינטיבית. כבר בתקופת הרפורמה המשפטית חוויית ההאזנה לרשת ב' הייתה מייסרת, ובמלחמה היא נעשתה לבלתי נסבלת. לא פלא שממשלתנו ההיפראקטיבית, שוחרת הקטטות, משתוקקת לנקום בו. רשת ב' מכעיסה את הימין יותר מהטלוויזיה של כאן, בגלל המונופול שלה בתחום, שגם הוא שערורייה. בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון אין עדיין רדיו ארצי פרטי – אם נתעלם, במחילה, מרדיו ש"ס – יש רק תחנות ארציות ממשלתיות, ובהיעדר מתחרים הרייטינג שלהן פורח, ומעניק לתאגיד תחושת עוצמה ותשוקת השתלטות גם על שוק הדעות. כשאריה גולן פותח מדי בוקר את היומן בנאום שמאלני חוצב להבות הוא מתיימר להכתיב למאזיניו מה לחשוב, לא רק מה לדעת.
חוק השידור הציבורי בישראל, תשע"ד 2014, מחייב את התאגיד לתת "ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל". בפועל, השקפותיהם ודעותיהם המוחצנות של רוב המגישים והכתבים רחוקות ממגוון ההשקפות בציבור כרחוק ערוץ 14 מערוץ 13. די להאזין יומיים־שלושה ליומני הבוקר, הצהריים והערב כדי להבין את זה. תאגיד השידור מגוון כמו רשות השידור ז"ל בתקופת אוסלו או גל"ץ בימי הזוהר של רזי ברקאי.
בסקרים הכי גרועים, ממשלת המחדל הימנית עדיין נהנית מתמיכתה של כמחצית האוכלוסייה היהודית, שהיא אוכלוסיית המאזינים והצופים העיקרית של התאגיד (ערביי ישראל בקושי צורכים תקשורת עברית), אבל הרוב המכריע של בעלי המיקרופונים ברשת ב' מתעב את הממשלה ונותן דרור לתיעובו. אם בעבר עוד ניכר שם מאמץ התחזות לשידור אובייקטיבי, היום אפילו זה לא קיים. הוא ערוץ האופוזיציה. מהדורת חדשות הצהריים ביום רביעי השבוע נפתחה בידיעה על בקשת פרקליטי התאגיד לאפשר שידור חי ממשפטו של נתניהו. זו ידיעה לראש המהדורה? למה התאגיד מגיש בכלל בקשות מופרכות שכאלו?
או בסוגיית החטופים. 95 אחוז מהעיסוק הרדיופוני בתאגיד בעניין המכאיב הזה משקף את הדעה הקפלניסטית הגורסת שממשלת ישראל היא השַליטה הבלבדית על גורלם, כאילו אין גם חמאס בתמונה, והכול תלוי בה. רק לעיתים נדירות ניתן ביטוי ראוי לדעה שעיסוק תקשורתי נמרץ בחטופים משיג את המטרה ההפוכה: הוא מעודד את חמאס להמשיך להחזיק בהם, כשם שעודד אותו לחטוף אותם בעקבות האובססיה התקשורתית שבה טופלה בשעתה פרשת גלעד שליט. לפי הקו המערכתי ברשת ב', פנינת הרייטינג של התאגיד, אפשר להחזיר את החטופים מיד, עכשיו, בכל מחיר, ומי שמפקפק בכך הוא ערל לב או משיחיסט. גילויי החרון של חלק ממשפחות החטופים, שאומנם אין לשפוט אותן בצערן הנורא אבל גם אין חובה מקצועית להדהד כל אמירה בעייתית שלהן, מפומפמות שוב ושוב בחדשות וביומנים של רשת ב', בבחינת מאמר מערכת והלכה למשה מסיני.
"נתניהו הפושע", צעקה אם של חטוף באחת ההפגנות, ודבריה שודרו ברשת ב' שלוש פעמים בבוקר אחד (13.10.24). באופן דומה שודרה ביומן הבוקר האמירה "נתניהו רוצח את החטופים" (1.9), "מקבלי ההחלטות בירושלים רוקדים על דם החטופים" (18.9), ואפילו "הוא רצח אותם, לא חמאס הרג אותם, הוא (נתניהו) הרג אותם". וככה, עוד ועוד, הסתה בלי סוף, שעה אחרי שעה, ללא שמץ הסתייגות. מגישה ותיקה נאלמה דום ביום שישי שעבר כשאחד מקרובי החטופים, שהתראיין אצלה, כינה שלוש פעמים רצופות את ראש הממשלה "בנג'מין ניתאי", כאילו זהו אכן תוארו הרשמי של ראש הממשלה. ראש דסק העולם הערבי צייץ ביום ראשון מילות הזדהות עם הטענות המטורפות של בוגי על "טיהור אתני". שליח התאגיד לאירופה השווה את נתניהו למציתי הרייכסטאג בברלין. אבל דווקא אמילי עמרוסי נפלטה לאחרונה מהתאגיד כשנתנה דרור מסוים לדעותיה.
השבוע, כשחיפשתי בקרקעית המחשב שלי כיצד הגיבה התקשורת בשעתה לביטוי "פושעי אוסלו לדין" (למיטב זיכרוני, היא התחלחלה בשם ממשלת השמאל), נתקלתי בממצא ארכיוני אחר, הראוי לאזכור כעת: בכנס של אנשי רדיו ב־2007 הכריז עורך חדשות ותיק מרשת ב', בגאווה גדולה, ש"בחדר החדשות הייתה לנו אג'נדה. נטלנו על עצמנו כמשימה לא מוכרזת להוציא את צה"ל מלבנון. לכן הבלטנו כל ידיעה בנושא לבנון למרות שידענו שהנושא שנוי במחלוקת". הקהל שתק, למעט נציג גלי צה"ל, גולן יוכפז, שהתקומם. היום יוכפז הוא מנכ"ל התאגיד. במקום להיעלב ולפרסם הודעות נגד שלמה קרעי, מוטב שיכריז על חשבון נפש מקצועי ועל רענון אמיתי בחדרי העריכה, אם לא של כוח האדם, לפחות של האג'נדות. במקום לצטט שוב ושוב את מירי רגב, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו", שיענה בבקשה ביושר על השאלה מה שווה תאגיד השידור הציבורי אם הוא לא באמת ציבורי.
