לודמילה פבליצ'נקו הייתה בת 25 כשהוורמאכט פלש לברית המועצות. כנערה היא התאמנה והתחרתה בצליפה, באוניברסיטה התחרתה באתלטיקה ובצבא האדום עברה קורס צלפים. בתחילת המלחמה חפרה שוחות, אבל כשחייל פצוע העביר לה את המוסין נגאן שלו – רובה רוסי עם טווח של כ־800 מטר – היא מיד התבלטה ביכולותיה. בכמה קרבות הרגה פבליצ'נקו 309 חיילי אויב ונכנסה לרשימת הצלפים הקטלניים בהיסטוריה. הרוסים כינו אותה "גברת מוות", והגרמנים, "הכלבה הרוסייה מהגיהינום". ב־1942 נפצעה ועברה לתפקיד תועמלני, שכלל מסע בארה"ב ופגישה עם הנשיא רוזוולט.
אין ספק שכלי הנשק המודרניים מפצים על הבדלים פיזיולוגיים רבים בין גברים לנשים. אך העובדה הזו לא פותרת את השאלה הבסיסית, הצבאית־מקצועית: כיצד משפיע שילוב נשים ביחידות לוחמות מבחינת יכולת הקרב? מבין ההיבטים השונים לשילוב נשים בלחימה, זו השאלה החשובה ביותר.
ברור שיש מקצועות צבאיים רבים שבהם להבדלים הגופניים אין משמעות. יש גם ענפי ספורט עם יתרון פיזיולוגי לנשים, כמו שחייה למרחקים ארוכים. אבל לחימה בקו המגע שונה בתכלית. מקצועות הלוחמה מאמצים בדיוק את הנקודות שבהן יש יתרונות מובהקים לפיזיולוגיה הגברית. גברים בנויים טוב יותר לנשיאת משקלים כבדים, למאמצים מתפרצים ואינטנסיביים, ולהפעלת כוח רב. למעשה, גם רוב הגברים לא עומדים בעומס הנדרש מלוחם, לכן הם ממוינים מראש, וגם אז רבים לא מסיימים את ההכשרה – אפילו במסלולי חי"ר רגילים, קל וחומר בסיירות ויחידות מובחרות.
האמת הזו הייתה ברורה לכול, עד לפני כעשור. להלן ההיסטוריה הקצרה של שילוב נשים בצבא האמריקני. בסוף שנות ה־70 בוטל בארה"ב חיל הנשים, והצבא ביקש מפיקוד "אימון ודוקטרינה" לקבוע תבחינים לשילוב. אחרי כמה מבצעים שבהם הייתה אי־בהירות, ב־1988, תחת ממשל רפובליקני, נקבע "כלל הסיכון הסטנדרטי", שנועד להוציא את הנשים ממעגל הלחימה הראשון.
ב־1994, תחת הנשיא קלינטון ושר ההגנה אספין, בוטל "כלל הסיכון" לטובת "כלל הגדרה והצבה לקרב קרקעי ישיר", שפתח לנשים את כל המקצועות מלבד תפקידי לחימה מובהקים: שריון, חי"ר, הנדסה קרבית, אריטילריית שדה, נ"מ קדמי ויחידות מיוחדות. השלב המשמעותי הבא הגיע תחת אובמה, ב־2015, כאשר שר ההגנה אש קרטר – אקדמאי מהרווארד –ביטל כליל את כל ההגבלות.
למרבה העניין, באותה שנה החליטו בחיל הנחתים לבחון את שילוב הנשים בניסוי גדול, ארוך ומקיף, עם מאות נבדקים. החיילים והחיילות חולקו ליחידות משלבות וגבריות וביצעו משימות קרביות. זו כנראה הבחינה המקיפה והרצינית ביותר שנעשתה בסוגיה.
התוצאות לא היו מפתיעות. קבוצות הגברים ניצחו ברוב האתגרים, ובכל המשימות שכללו מאמצים פיזיים ותרגילים טקטיים. הפערים גדלו עם עלייה בעומסים, ובנוסף, נשים נפצעו יותר מפי שניים מגברים. נתון הפציעות כבר היה מוכר מבית הספר לחי"ר של הנחתים, ששילב נשים מ־2013, ונתקל בשיעור פציעות גדול פי שישה בקרב נשים ואחוזי נשירה של כשני שלישים.
נסביר זאת כך. כמו כל תכונה, גם בהתאמות ללחימה יש התפלגות גאוס ("פעמון") באוכלוסיית הגברים והנשים. ברור שפעמון הגברים נמצא יותר בימין הסקאלה, השאלה היא כמה חפיפה יש ביניהם. ובכן, הממצאים מעלים חפיפה חלקית מאוד. בחלק מהביצועים נמצאה חפיפה של 25% בלבד. אבל הממצא החשוב ביותר לענייננו הוא שיחידות מעורבות היו משמעותית פחות טובות בלוחמה.
הממשל הדמוקרטי עשה מה שפרוגרסיבים נוטים לעשות, התעלם כליל מהממצאים הלא נוחים ואילץ את הצבא לפתוח לנשים את כל המקצועות הקרביים. כמעט עשור אחרי כן, אפשר לקבוע שהניסוי נכשל. הנתונים המדויקים לא מפורסמים, אבל כיום משרתות רק כמה אלפי לוחמות בצבא האמריקני, אחוזים בודדים מהכוח הלוחם. לצד זאת, הצבא חווה משבר גיוס גדול. למרות קמפיין יקר לגיוס ואינספור התאמות, הנשים לא מתייצבות במספרים שמספיקים למלא את השורות. סביר להניח שאילו המשאבים העצומים שהושקעו בשילוב היו מושקעים בעידוד גברים להתגייס ובשיפור תנאים, היו לצבא האמריקני הרבה יותר לוחמים, ויעילות קרבית גדולה יותר של יחידותיו בחזית.
בשבוע שעבר עדכן צה"ל שאישה עברה את הגיבוש לסיירת מטכ"ל. הנה, יש סיכוי לראות שם לוחמת. ובכן, מה הסיכוי? צה"ל יעשה כנראה הרבה כדי לממשו
למרות זאת, כמו כל אופנה פרוגרסיבית, גם השילוב הקרבי לא פסח עלינו בישראל. שנה וחודשיים לתוך המלחמה, בזמן שבארה"ב שר ההגנה החדש מבטיח להוציא נשים ממעגל הלחימה, צה"ל טורח לעדכן אותנו בבשורה: אישה עברה את הגיבוש לסיירת מטכ"ל. הנה, יש סיכוי לראות לוחמת ביחידה המובחרת.
ובכן, מה הסיכוי? יחצנית הוא קיים, וצה"ל, שמצטיין בפרוגרסיביות יותר מאשר באמינות ויושרה, יעשה כנראה הרבה כדי לממשו. אבל התשובה האמיתית לשאלה כמה נשים מתאימות לשרת בסיירת מטכ"ל ידועה מראש: אף אחת. היחידות המובחרות הן בקצה הסקאלה הגברית, כמו, נניח, נבחרות לאומיות בספורט תחרותי פיזי. בכל ספורט כזה אין שום אישה שבאמת יכולה לשחק בנבחרת גברים מקצועית. לא בכדורגל, לא בכדורסל, לא בפוטבול, לא בג'ודו, לא באגרוף, וכן הלאה.
זה לא עניין של כבוד ולא תחרות, זו לא דת (יהדות או נעורות) ולא ערכים. זו המציאות. למשל, מחקר שנעשה באוניברסיטת דיוק ב־2017 בדק 11 ענפי אתלטיקה, ומצא שאין אלופת עולם בוגרת שהתוצאות שלה טובות יותר משל נערים עד גיל 18 (לפעמים מאות), ומול גברים ברוב המקצועות היו אלפים עם תוצאות טובות יותר. אף לא אישה אחת הייתה מגיעה לאולימפיאדה במקצה גברי. זה נכון על 99.99% מהגברים, ועל 100% מהנשים. קצה היכולת הגברית הרלוונטית הוא מעבר למעטפת היכולת הנשית – ובלחימה ההבדלים גדולים יותר מאשר באתלטיקה.
אם כן, שילוב נשים אפשרי באופן מוגבל ביחידות שדה, אבל פוגע ביעילות הקרבית. ליחידות המובחרות, שאליהן מתאימים אחוזים ספורים בלבד מהגברים שמתאימים ללוחמה, אין לנשים התאמה. בתנאי אמת, גם לודמילה פבליצ'נקו לא הייתה מסיימת מסלול בסיירת מטכ"ל. צריך להיות שטוף אידיאולוגיה כדי להאמין אחרת.
רצוי וכדאי, לדעתי, לשלב נשים בצבא ביחידות רבות וחשובות. תרומתן שם משתווה או עולה על זו של הגברים, שבמקצועות צבאיים רבים אין להם יתרון. אבל ביחידות החזית הלוחמות, שבהן השאלה המרכזית היא היעילות הקרבית, והיא עניין של חיים או מוות, הסוגיה המקצועית ברורה. אם היא נותרת פתוחה, הרי שזה מסיבות אחרות.
