חוק פלדשטיין הוא תמצית החשיבה המעוותת בצמרת הקואליציה: גם מפשלים בענק, גם מטילים את האשמה בכשליהם על מישהו אחר. מסמנים את הבעיה הלא נכונה, ומנסים לפתור אותה בקלקול נוסף.
בניגוד לספין שתפס אחיזה בעידן הפוסט־אמת, ראשית הפרשה איננה נעוצה בהסתרת מידע נחוץ מראש הממשלה. להפך: את אלפי המסמכים שנאספים על ידי מערכת הביטחון ראש הממשלה לא רוצה ולא יכול לקרוא, גם אם בקרוב המערכת תקטין ראש ותציף את לשכתו בארגזי מידע. הסיפור הגדול והסוד הכמוס במסמך המודלף איננו בתוכנו אלא באופן שבו הושג. לב השערורייה הוא קלות הדעת שבה מקורבים לראש הממשלה נהגו בסודות מדינה ככלי פוליטי.
מכתבו של ראש השב"כ השבוע לרבנים שפנו אליו בטענות על אכיפה בררנית, חשף 19 חקירות של דלף־סוד בשנה האחרונה. חלקן נגד עובדי שב"כ, שנחקרו באופן לא יותר נינוח מפלדשטיין עצמו. דווקא הגבלות מסוימות של השב"כ מנעו אולי את מיצוי החקירה; יונתן אוריך, למשל, פעל באופן דומה אבל נחקר רק במשטרה ובינתיים לא הוגש נגדו כתב אישום, באופן שמעלה שאלות על אכיפה בררנית מהכיוון ההפוך. ובעיקר, ראש הממשלה לא תושאל כדי לקבל ממנו תשובה פשוטה: ידע או לא? אף שדווקא גושפנקה ישירה על כך שההדלפה הייתה בידיעתו ועל דעתו, משיקולים מדיניים, תשפר פלאים את מצבם המשפטי של פלדשטיין והנגד. במקרה כזה גם לא יהיה צורך בשום חוק להגנת מדליפים, שממילא לא יסייע לפלדשטיין.
אבל גם אם נניח שמסמכים חשובים נתקעו בצנרת המודיעינית – במקום בניית מנגנון שמאפשר גם לקצינים זוטרים להניף דגלים אדומים במקרי חירום כדי להגיע לראשי המערכות, הקואליציה בחרה בריסוק המנגנון הקיים ושבירת שרשרת הפיקוד. זהו פתח לאנרכיית הדלפות שלא תשרת את יכולת ההבנה של ראש הממשלה ושר הביטחון, אלא תשמח את לב האויב עם פגיעה חמורה בביטחון המידע.
קצת יותר משנה מאז המחדל, כך נראות המסקנות של מפלגת השלטון: כולם אשמים אבל להם אין חלק במחדל, וגם אין צורך לחקור אותו, הרי עדיין נלחמים. מה כן מתאים תחת אש? יוזמות לפיטורי היועמ"שית, קריאות להדחת ראש השב"כ והרמטכ"ל. ועוד בהמלצות שהושמעו השבוע: פירוק סיירת מטכ"ל, פיזור שב"כ וכמובן בגזרת התקשורת, הצעות חוק לסגירת התאגיד וגל"צ. כמעט על כל אחד מהעצים הללו אפשר לקיים דיון ענייני. על שידור ציבורי, על רדיו צבאי, על יחסי ממשלה וייעוץ משפטי. אבל היער מלמד שהסיפור גדול יותר: פירוק שיטתי ומכוון של מנגנוני המדינה וגופי הביטחון, או לחילופין של האמון הציבורי בהם. בשם המשילות מקדמים אנרכיה.
גם לפרקליטות יש את שגיאותיה שלה: פלדשטיין אכן איננו דרייפוס, אבל בהיעדר מסוכנות וחשש לשיבוש, ההתעקשות על מעצרו עד תום ההליכים נראית מוגזמת. גם סעיף הכוונה לפגוע בביטחון המדינה עלול להתברר כחריף מדי (משפטית, ידיעת התוצאה כאפשרית משמעה "כוונה"). כך גם, בלי סימטרייה קדושה, בכתב האישום המייחס סעיף של מעשה טרור למשגרי פצצות התאורה בקיסריה. אפילו סעיף השוחד בחקירה הטרייה נגד בכירי המשטרה המקורבים לבן־גביר, עלול להתכווץ שוב לסעיף חמור דיו של שיבוש הליכי חקירה, ובדרך לכווץ עוד את אמון הציבור שגם כך בשפל. לאף מערכת אין פריווילגיה לא לנקמנות ולא לרשלנות.
החולשה של בן־גביר
בין שלושה־עשר החותמים על המכתב הקורא לפיטורי היועמ"שית, יש לפחות אחד שמתכוון לזה באמת: איתמר בן־גביר. אחרי הרבה מאוד דיבורים התברר שרוב שרי הממשלה העדיפו לא לחתום על המסמך, אבל גם מקרב אלו שהצטרפו אליו, לפחות חלק מודים שזו הוצאת קיטור במסגרת הקמפיין לסימון היועצת כאשמה בכל תחלואי הממשלה. לא כך אצל יו"ר עוצמה יהודית. בן־גביר אומנם לא חשוד בינתיים בפרשה שהגיעה אל הקצינים המקורבים לו, וגם לא בפרשה אחרת העוסקת בעובדי משרדו, אבל התגובות שלו הפגינו לחץ חריג. הוא טוען שהיועצת סימנה אותו כי הוא סימן אותה, במשרד המשפטים יש מי שטוען בדיוק ההפך.
כך או כך, מבחינת בן־גביר עכשיו זה כבר מאבק עד הסוף. החשש של בן־גביר הוא מהסתבכות פלילית, אבל נובע גם מחולשה פוליטית חריפה: הוא הנפגע העיקרי מפיטורי גלנט וצירוף סער. מאותו רגע הוא כבר לא יכול להפיל את הממשלה באופן מיידי. הוא התלונן על שר הביטחון הקודם בפומבי, אבל בערוצים נסתרים דווקא חפץ שיישאר בתפקיד. בן־גביר היה גם המתנגד היחיד בקבינט להסכם הפסקת האש עם לבנון, אבל למרות הדרמטיות של המהלך הוא לא התנה הפעם את המשך הישארותו בממשלה, אלא יצא לסבב ראיונות נוסף שממצב אותו בעמדה האהובה והנוחה של אופוזיציה בקואליציה.
ההסדרה של דרעי
בשעות שלפני הדיון הדרמטי בקבינט על הפסקת האש בלבנון בשבוע שעבר, אריה דרעי עבד על גיבוש הסדרה בגזרה אחרת. בכינוס בהול וסודי בבית הרב יצחק יוסף בירושלים, צורף הרב הראשי היוצא למועצת החכמים של המפלגה. בינתיים, באופן די מפתיע, כחבר מן המניין ולא כנשיא ה"מועצת". הרב יצחק יוסף הוא הדומיננטי ברבני ש״ס, המוכר ביותר בציבור, ומי שנחשב ליורש המבוסס ביותר של אביו. אבל במועצת החכמים יש מבוגרים ממנו, ותיקים ממנו, וגם מחמירים ממנו. לכן, בינתיים הוא יהיה ראשון בין שווים.
המינוי של הרב יצחק יוסף לחבר במועצת החכמים סוגר לדרעי גב של הנהגה רוחנית בכל הקשת המזרחית החרדית
המינוי שלו סוגר לדרעי גב של הנהגה רוחנית בכל הקשת המזרחית החרדית. שלום הבית הזה, שכולל בתוכו גם רבנים בעלי קו רדיקלי בסוגיית הגיוס, מסבך אומנם את דרעי בכאב ראש, אבל מגודר. הוא יותר מחויב לרבנים, אבל גם הם, עם האחריות, מתואמים איתו יותר. רבני ש"ס דיברו לא פעם בחריפות על הצורך להשיב את החטופים בעסקה כואבת. דרעי הדף בזמנו את הלחצים בנימוק שחמאס הוא הסרבן. לאחרונה יו"ר ש"ס הפסיק לחזור על הטיעון הזה. חיסול סינוואר, ניצחון טראמפ, ההסדרה בצפון ואולי התפתחויות נוספות, גורמות לו לחשוב שעסקה אינה תלויה רק ברצונו הטוב של הצד השני.
מלבד רון דרמר, דרעי הוא כנראה חבר הקבינט המקושר ביותר לאמריקנים. במרפסת ביתו בהר־נוף הוא נפגש תכופות עם שגריר ארה"ב, ובשיחות סגורות גם מביע אי־נחת מחוסר המעשה בעניין החטופים. ובכל זאת, מעולם לא ניסה לכפות על נתניהו באמצעים פוליטיים את הצעד המדיני המתבקש בעיניו. אין לו גב פוליטי ציבורי לעימות עם ראש הממשלה, אבל אולי בקרוב יבסס גב תורני.
