מוסד החנינה הנשיאותית בארה"ב עלה השבוע לכותרות בעקבות החנינה הגורפת ומעוררת המחלוקת שהעניק הנשיא היוצא ג'ו ביידן לבנו האנטר, שהורשע לפני מספר חודשים בהחזקת נשק בהשפעת סמים, ושעומד לדין גם על העלמות מס בסכום של 1.5 מיליון דולר. החנינה היא גורפת וכוללת גם עבירות אחרות שביצע ביידן הבן בעשור האחרון, גם אם כרגע לא ידוע עליהן. ביידן התחייב כמה פעמים בעבר שלא יתערב בהליכים המשפטיים התלויים נגד בנו, והחנינה אכזבה רבים מתומכיו וגרמה לגל ביקורת מצד מתנגדיו. "אני מקווה שהציבור יבין מדוע אב ונשיא הגיע להחלטה הזאת", מסר הנשיא, והוסיף כי העובדה שעסקת טיעון בסוגיית העלמת המס של בנו נדחתה לאחרונה בידי בית המשפט, מוכיחה כי האנטר "סומן רק מפני שהוא בני".
שורשיו של מוסד החנינה האמריקני נעוצים הרחק מוושינגטון של סוף שנת 2024, הן גיאוגרפית והן מבחינת ציר הזמן. זהו נצר מקודקס חוקים עתיק שייסד המלך איני, שליט ממלכת וֶסֵקְס שבאנגליה, שעלה לשלטון בשנת 688 עד שפרש מרצונו ארבעים שנה לאחר מכן. איני יצר נוהג שלפיו למלך – ולו בלבד – ניתנת "זכות הרחמים" שבאמצעותה הוא יכול לחון את מי שירצה, ללא עוררין. כמעט אלף שנים יחלפו עד שבתקופת המלך הנרי השמיני יחליט הפרלמנט הבריטי לעגן את הזכות הזו בחוק. עם הזמן, בעקבות שימוש גובר של מלכים בזכות הזו, נוספו לה כמה מגבלות. המרכזיות שבהן עוסקות באי־פגיעה בזכויות של צדדים שלישיים, ובאי־הפעלת החנינה במקרה של הדחה.
לפני הקמת ארצות הברית, הייתה נהוגה במושבות הבריטיות באמריקה חנינה מלכותית כחלק מהיותן תחת השלטון האנגלי המלוכני. בהצעות הגולמיות לחוקה האמריקאית לא הייתה התייחסות למוסד החנינה, ורק עקב התעקשותו של אלכסנדר המילטון, מי שיהיה שר האוצר האמריקאי הראשון, הנושא נכנס כתת־סעיף בפרק השני של החוקה. הנוסח הסופי והמוכר שעוסק בחנינה הוא זה: "בידו (של הנשיא) נתונה הסמכות להעניק חנינה ולדחות ביצוע פסק דין על עבירות כלפי ארצות הברית, למעט במקרי הדחה".
מי שרצה להיזכר כאנטי־תזה לטראמפ, עשה סיבוב פרסה והוכיח שכאשר הדברים נוגעים לקרובי משפחתו, כל הערכים מושלכים הצידה
בקרב מנסחי החוקה לא היה ויכוח לגבי סמכות הנשיא לחון בני משפחה. בכלל היו מעט דיונים על הסעיף הזה, שנראה כמובן מאליו כאשר המילטון הציע אותו בוועידת החוקה. המילטון היה מעוניין אומנם שהחריג היחיד יהיה חנינה על עבירת בגידה, אך הסכים לנוסח הסופי שכאמור מחריג חנינות במקרים של הדחה. בכתביו המאוחרים התייחס המילטון להצעות שעלו בוועידת החוקה לאפשר חנינות רק כאשר אחד הגופים המחוקקים – הכוונה הייתה לסנאט – שותף להן, ולא להותיר את ההחלטה בידי הנשיא בלבד. הוא מנה שלוש סיבות שבגללן לדעתו הדבר לא נכון, ובכל מקרה הנוסח שלו ניצח ונותר בחוקה, עד היום. בית המשפט העליון האמריקאי קיבע את זכות החנינה של הנשיא והפך אותה לכמעט בלתי מוגבלת, כשקבע כבר במאה ה־19 כי סמכותו של הנשיא אינה נתונה לפיקוח חקיקתי, וכי הקונגרס אינו יכול להגביל את השפעת החנינה שלו, ולא להחריג ממנה כל סוג של עבריינות.
נשיאי ארצות הברית העניקו אלפי חנינות בתקופת כהונתם. מטבע הדברים רובן לא עוררו סערות, אך כמה מהן חוללו מהומה פוליטית. הראשונה התרחשה כבר ב־1795, כשהנשיא ג'ורג' וושינגטון החליט לחון קבוצת כפריים מפנסילבניה שהתמרדו נגד מס שהושת עליהם כדי לממן את מלחמת העצמאות. כמעט מאה שנים לאחר מכן העניק הנשיא אנדרו ג'ונסון, שהחליף את הנשיא לינקולן לאחר שזה נרצח, חנינה גורפת לכל מי שעבר עבירות בגידה במהלך מלחמת האזרחים שניטשה בין הצפון לדרום בשנים 1861־1865. החנינה כללה גם את שחרורו הסופי ממאסר של ג'פרסון דייוויס, מי שהיה נשיא הקונפדרציה של מדינות הדרום, וזו עוררה זעם רב בקרב תושבי מדינות הצפון. ג'ונסון עמד על דעתו כי חנינה כזו הינה מחויבת המציאות אם ארה"ב מעוניינת להתקדם הלאה ולא לשקוע בשנאות העבר. חנינות נוספות שעוררו הד ציבורי היו זו שהעניק הנשיא פורד לקודמו בתפקיד, ריצ'רד ניקסון, על פרשת ווטרגייט שבגינה התפטר ניקסון מתפקידו, והחנינות שהעניק הנשיא קרטר ביומו השני בתפקיד למשתמטי גיוס ממלחמת וייטנאם.
הציבור האמריקאי אף פעם לא אהב חנינות על רקע פוליטי. כך למשל הנשיא פורד, שכאמור חנן את קודמו ניקסון, חווה בעקבות זאת צניחה של 20 אחוז באהדה הציבורית כלפיו, וכנראה בשל כך הפסיד את הנשיאות שנתיים לאחר מכן לקרטר. אבל הראשון שהלך את המייל הנוסף והעניק חנינה לבן משפחה היה ביל קלינטון. ביומו האחרון לתפקיד, בינואר 2001, העניק הנשיא דאז חנינה לרוג'ר קלינטון, אחיו למחצה, שהורשע בעבירות סמים שונות. הבא בתור הוא הנשיא הנכנס דונלד טראמפ. בשנת 2020, לקראת סיום כהונתו הראשונה, הוא העניק חנינה למחותנו צ'ארלס קושנר, שהורשע בהעלמת מס ושיבוש הליכי משפט.
בזכות היציבות
החנינה שהעניק ביידן לבנו עוררה, כך נדמה, זעם ציבורי גדול מכל החנינות הקודמות. הסיבה היא בעיקר היומרה: ביידן חזר על הבטחתו שלא לחון את בנו, ושם על ראש שמחתו את המשפט "אף אחד אינו מעל לחוק". מי שרצה להיזכר כאנטי־תזה לטראמפ וכשומר הנורמות הציבוריות, עשה סיבוב פרסה מושלם והוכיח שכאשר הדברים נוגעים לטובתם של קרובי משפחתו, כל הערכים מושלכים הצידה. כשמדובר בג'ו ביידן, מנהיג המפלגה הדמוקרטית שהבטיחה להיות אחרת ושונה, טבעי שהאכזבה הציבורית גדולה מאוד.
יחד עם זאת, לא יהיה מוגזם להעריך כי גם הפרשה הזו תדעך ולא תותיר רושם מיוחד בחברה האמריקאית, ובטח לא תוביל ליוזמה של שינוי החוקה בת מאות השנים. זהו הדבר שלישראלים קשה לפעמים להבין על אמריקה: זוהי אומת מהגרים שהמכנה המשותף ביניהם אפסי עד לא קיים, והמסמך היחיד שמאחד ביניהם הוא החוקה. האמריקאים מתייחסים לחוקה בכבוד כמעט דתי, ורואים בה גוף חי ואורגני. בדרך הם מוכנים לספוג לא מעט אלמנטים מיושנים שנראים לא רלוונטיים ואף סותרים לימינו. הבולט שביניהם הוא הזכות לשאת נשק, המעוגנת בתיקון השני לחוקה, אך יש גם דוגמאות אחרות. ההמחשה הטובה ביותר ליחס הזה היא העובדה שבחמישים השנים האחרונות נעשה רק תיקון אחד בחוקה, וגם הוא נוגע בעניין טכני ופעוט וקובע כי שינוי במשכורת של חבר קונגרס לא יחול על הקונגרס שהחליט על השינוי.
בזכות החוקה יכולים האמריקאים לדעת באיזה תאריך בדיוק יתקיימו הבחירות לנשיאות, לסנאט ולבית הנבחרים גם בעוד מאה שנים. הוודאות הזו, המשולבת בגמישות טקסטואלית גאונית שמאפשרת את פירוש החוקה כל העת בידי בית המשפט העליון, מעניקה לאמריקה את היציבות השלטונית והאזרחית, שלמרות כל הסערות – וכאלה ישנן בהחלט – מותירות אותה כדמוקרטיה החשובה והחזקה בעולם כל כך הרבה שנים. זוהי הסיבה שלמרות הזעם הציבורי, ואף שאין שום דרך הגיונית להסביר כיצד נשיא יכול לחון את בנו, גם במקרה הזה הכלבים (הצודקים) ינבחו, והשיירה האמריקאית תמשיך לעבור.
