מתקפת המורדים האסלאמיסטים נגד משטר אסד בסוריה מציבה את מדינת ישראל בפני דילמה חדשה. על פניו נראה שמדובר בהתפתחות בעלת פוטנציאל טקטוני, כזו שיכולה לשנות את פני האזור. והדילמה היא אם לעמוד מן הצד ולאחל הצלחה לשני הצדדים, או לצלול לתוך הדרמה הגדולה. בעיקרון, לישראל וגם לעולם המערבי אין עודף אמפתיה למשטר בדמשק, ובטח לא לקואליציית המורדים בראשות ארגון תחריר א־שאם, או בשמו הקודם והידוע לשמצה, ג'בהת א־נוסרה.
בפועל, השאלה שמונחת על השולחן היא האם הסדר הקיים בסוריה, נורא ככל שיהיה, עדיף על הלא נודע. והתשובה, למרבה הצער, אינה חד־משמעית כלל. מדובר בסיטואציה המוכרת מסוג "זו נבלה וזו טריפה". כל בחירה שתיעשה, מושכלת ככל שתהיה, משמעה לטמון את הידיים עמוק בבוץ הסורי. הצורך לפעול נובע מסדרה ארוכה של חששות, ובראשם תסריט הבלהות של נפילת הנשק הכימי, שלפי שעה נמצא בידי המשטר בדמשק, לידי המורדים. ואולם לצאת נקי מהתסבוכת הזו יהיה מורכב עד בלתי אפשרי. מצד שני, באותה מידה אפשר לשאול אם ישראל יכולה להרשות לעצמה שלא להתערב.
כל החלטה מתחילה בניסיון להבין עם מי יש לנו עסק הפעם. לכאורה, כשמדובר בשלטון בדמשק התמונה ברורה למדי. אבל יחסי הכוחות בתוך הפירמידה השלטונית בסוריה, במיוחד בין בשאר לאחיו מאהר, והיחסים המורכבים עם ארגוני הביטחון והמודיעין במדינה, הם אתגר מתמשך. היחסים בין בשאר אל־אסד לפטרוניו האיראנים והרוסים קיבלו בחודשים האחרונים ממד של מורכבות חריגה. פעילים באופוזיציה הסורית דיווחו על מתיחות גוברת בין דמשק לטהרן בעקבות החיסולים הרבים של בכירים איראנים על אדמת סוריה. בין השאר נשמעה הטענה שהמידע לצורך החיסולים זולג מתוך המשטר הסורי לישראל בכוונת מכוון. הטענה הזו צברה תאוצה בשבועות האחרונים לא רק בקרב חוגי האופוזיציה הסורית, אלא גם בקרב תומכי חיזבאללה בלבנון. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י תרם את חלקו בדמות טענה מורכבת יותר, שלפיה הכוח המניע מאחורי מתקפת המורדים בסוריה הוא "הישות הציונית וארצות הברית של אמריקה".
ד"ר מיכאל ברק: "בטקסטים של המורדים, המלחמה באסד היא תחנה בדרך לשחרור אל־אקצה. מבחינתנו עדיף האויב הסורי המוכר והמוחלש, מאשר ארגונים סלפים קיצוניים הנתמכים על ידי טורקיה"
מי שסיפק תובנות קצת יותר מבוססות השבוע היה האדי אל־בארה, נשיא קואליציית ארגוני האופוזיציה הסורית. אל־בארה, 64, נשא דברים ממשרדו באיסטנבול. המיקום הזה מעיד מצד עצמו על תמיכתה של טורקיה במתקפת המורדים. לטורקיה יש אינטרס מובהק לתמוך במורדים הסורים, לא רק בגלל הזהות האידאולוגית עם משטרו של ארדואן. אנקרה מנסה תקופה ארוכה לייצר דינמיקה שתגרום למאות אלפי הפליטים הסורים החיים בטורקיה לשוב לביתם. אחרי יותר מעשור, לטורקים די נמאס מהאורחים הסורים. יש להם בעיות כלכליות אדירות משל עצמם. ואם המתקפה הנוכחית של ארגוני האופוזיציה הסורית תצליח לעורר תהליך של שיבה, זו תהיה הצלחה מסחררת מבחינת ארדואן.
אחת המטרות העיקריות של תהליך שיבת הפליטים לסוריה היא להפוך מחדש את חלבּ לבירה הכלכלית האזורית, הלב הפועם שפניו לטורקיה, ולייצר נתק גובר מדמשק. וזה לא בלתי אפשרי. ככלות הכול, בימים שקדמו למלחמת האזרחים פעל קו רכבת שיצא מדי שעה מהעיר הטורקית אנטקיה, הסמוכה לגבול הסורי, לחלב. המסע עצמו נמשך 40 דקות בלבד, ועם קו רכבת חדשני הוא יכול להצטמצם למשהו כמו 25 דקות.
בתוך החזון הכלכלי הזה מובלע גם הרצון לדחוק את בני המיעוט הכורדי רחוק ככל האפשר מאזור הגבול, במסגרת המאמץ הטורקי המתמשך לאיין את האופציה של הקמת מדינה כורדית עתידית על גבולה המשותף עם סוריה. ואכן, על פי הדיווחים מהשטח השבוע, יותר מ־100 אלף כורדים עזבו את חלב וסביבתה בדרכם לחפש מחסה במובלעות הכורדיות.
אז מה היה להאדי אל־בארה לספר לעולם, שלא ידענו קודם לכן? במסיבת עיתונאים במשרדו באיסטנבול חשף אל־בארה כי ההכנות למבצע לכיבוש חלבּ ולשחרור האזורים שתחת שליטת המשטר בדמשק, החלו כבר לפני שנה. מטרת המבצע, אמר, היא לאפשר לפליטים הסורים לשוב לביתם, להשיב להם את זכויותיהם החוקתיות כאזרחים שווי זכויות, ולהחיות את התהליך הפוליטי. אל־בארה יצא מגדרו כדי להעביר את המסר שהמבצע לא נועד להתנקם במשטר. שוב ושוב הוא ניסה להפיג את החששות מפני זהותם של הלוחמים האסלאמיסטים המובילים את המבצע. הוא הבהיר שמדובר בקואליציה של ארגונים וכי העקרונות המנחים אותה הם מחויבות לחוקי המלחמה, לחירויות אזרחיות, לחופש דת וליחס אנושי לשבויים. מבצע כיבוש השטחים ייעצר, אמר, אם המשטר בדמשק יביע נכונות להיכנס לדיאלוג פוליטי ואם יינתנו ערבויות לשלומם וביטחונם של האזרחים בשטחים המשוחררים. אחרת, הבהיר, המבצע יימשך.
וכפי שזה נראה כרגע, המבצע יימשך. המורדים הגיעו השבוע במהירות מחלב למבואות חמה, והם לא יעצרו כל הדרך לדמשק. זה אומר שאם המומנטום יימשך, לא מן הנמנע שבעתיד הלא רחוק, בשאר אל־אסד ימצא את עצמו נצור ברצועה צרה לחוף הים של מדינה זערורית של בני המיעוט העלווי, שאליו הוא משתייך.
ואכן, חולשתם של אסד וצבאו ניכרו השבוע היטב מול ההתקדמות המהירה של המורדים. לא פעם קציני הצבא הסורי נסוגו לאחור במהירות, כאשר הם משאירים את הכוחות הזוטרים בשטח לנפשם, בלי ליידע אותם כלל על הנסיגה. חיילים פשוטים מצאו את עצמם עזובים לגורלם במחסומים מול כוחות המורדים. חולשתו של אסד ניכרה גם בדיווחים שלפיהם הוא שב לבדו מביקורו הבהול במוסקבה, כאשר אשתו והילדים נותרו מאחור כדי לשמור על ביטחונם. אם בשאר ייאלץ לעזוב את סוריה, במוסקבה יש למשפחת אסד אחוזה בשכונת רובליובקה היוקרתית, שבה מתגוררים בכירי הקרמלין. אבל גם בלי להסתכל קדימה אל העתיד הלא בטוח, בסרטונים שצולמו השבוע נראה בשאר לא טוב, מבט רדוף בעיניו והוא רזה מאי־פעם, על גבול האנורקסיה. האם אחיו מאהר יתפוס את מקומו? איש לא יכול לצפות כרגע, גם לא חמש דקות אל העתיד.
ערב רב
מה שמחזיר אותנו לשאלה מהו הפרופיל של קואליציית ארגוני האופוזיציה הסורית, מי תומך בהם ואיך נכון לנהוג מולם. ד"ר מיכאל ברק, מומחה לאסלאם פונדמנטליסטי וחוקר בכיר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור באוניברסיטת רייכמן, עוקב שנים אחר ארגוני האופוזיציה הסורית על גלגוליהם השונים. "בקרב הקואליציה הנוכחית", הוא אומר, "יש קשת שלמה של ארגונים, מחילוניים ועד פונדמנטליסטים, אבל הפלגים האסלאמיסטיים הם שנותנים את הטון. יש ביניהם לא רק סורים, רבים באים ממקומות שונים – צ'צ'נים מרוסיה, אויגורים מסין וטורקמנים מצפון סוריה. פה ושם גם מוסלמים בריטים. רובם ככולם אינם אוהבי ישראל בלשון המעטה.
"בסקירה של הרשתות החברתיות אפשר למצוא בקרבם חשבונות של תומכי חמאס, כולל פלסטינים שהיגרו מעזה והצטרפו לתחריר א־שאם. יש ברשת גם פרסום הקורא ללמוד מחמאס את תורת המנהרות, וכיצד לתקוף דרכן את הכוחות של אסד. בטקסטים שלהם, המלחמה במשטרו של בשאר היא רק תחנה בדרך לשחרור אל־אקצה.
"כך שבעיקרון", סבור ברק, "הם לא אופציה חיובית מבחינתנו. השתלטות שלהם על הזירה הסורית אינה מבשרת טובות. מבחינתנו עדיף האויב הסורי המוכר והמוחלש מדמשק, מארגונים סלפיים קיצוניים הנתמכים על ידי טורקיה. הם מרגישים בנוח בסביבה טורקית הגמונית, שמספקת להם עורף צבאי ואזרחי. בלי טורקיה, הארגונים האלה לא יוכלו להתקיים. הם מתבססים על רשת של הברחות סחורות, נשק וחלפנות מטורפת שפועלת בין אנקרה, איסטנבול ואידליב. מטרתם להפיל את המשטר החילוני בדמשק, להחזיר את הפליטים הסונים לסוריה ולכונן משטר אסלאמיסטי בעל מנטליות של האחים המוסלמים".
מול הגישה שמבטא מיכאל ברק, נביא גישה אחרת מפי אדם שבמסגרת המגבלות המתבקשות נגדיר כמקור המכיר מקרוב את העבודה עם קבוצות האופוזיציה הסורית, בשלושה אזורי גבול שונים. המקור, שיש לו ניסיון רב בשטח עם הקבוצות אלו, מגדיר אותן כ"ערב רב". והנעלם הגדול, לדבריו, הוא מי בעצם הגורם המממן והמלכד מאחוריהן, שכן בשטח פועלים כוחות נוספים מעבר לטורקיה.
לכאורה, המקור רומז לטענה האיראנית שלפיה היד הנעלמה מאחורי המבצע היא ארה"ב, שבמקרה הספציפי הזה נתנה לטורקיה אור ירוק לפעולה, במטרה להחליש את הנוכחות האיראנית בשטח סוריה. זה אולי ההקשר שבו אפשר לראות גם את דבריו של נשיא קואליציית ארגוני האופוזיציה הסורית, האדי אל־בארה, שטען השבוע כי "העיתוי של המבצע הוא פועל יוצא של המלחמה בלבנון". לדבריו, "בשנה האחרונה המתינו ארגוני האופוזיציה הסורית מלצאת למבצע כדי שלא יואשמו בעזרה לישראל במלחמתה בלבנון. אבל מרגע שהפסקת האש נכנסה לתוקף, ניתן האור הירוק להיכנס לחלב, ומשם כל הדרך לדמשק".
המקור, שיש לו הרבה שעות עבודה מול ארגוני האופוזיציה הסורית, מציע להימנע מליפול למלכודת של תיוג הארגונים כאל־קאעידה וכדומה. הוא גם מציין כי הפגיעה במיעוטים העלווים, הכורדים והדרוזים הייתה עד כה מינימלית למדי. "מי שנפגעו הם בעיקר אוחזי נשק למען המשטר. זו אינדיקציה חיובית בסך הכול, ולכן ראוי לייצר עימם קשר. במוקדם או במאוחר, אותם אנשים שכעת שבו וכבשו את חלב וחמה, יירדו לדרום סוריה, לכיוון דרעא, שם החלה מלחמת האזרחים, ויתיישבו במשולש הגבולות שבין סוריה, ישראל וירדן. החוכמה היא לתקשר איתם כבר מעכשיו, כדי שבהמשך לא נמצא את עצמנו נלחמים בהם ברמת הגולן".
להערכתו של המקור, הסיכויים לכך לא רעים. לדבריו, "על ישראל לשוב ולאתר את כל אותם אנשים שבסבב הקודם של מלחמת האזרחים היא עזרה להוציא מדרום סוריה, והם עדיין זוכרים לה חסד נעורים. יש כאלה שזכו לטיפול רפואי, מחסה ומזון וחייהם ניצלו. זה ההון הראשוני", ויש לא מעט כאלה. ההמלצה שלו היא "לא להתייפייף, לא לקטלג יותר מדי, ולהימנע מהסטיגמה האסלאמיסטית. מה שאפשר ללמוד משנים של לחימה על הגדר היא שבסוף אנשים נאמנים למי שמספק להם נשק, תרופות וכסף, ומאפשר להם להמשיך להילחם".
