פרשת פלדשטיין ממשיכה להסתבך, ואיתה גם בכיר בלשכת ראש הממשלה

פרשת פלדשטיין הולכת ומסתבכת. מאז פרסמתי כאן את הסקירה לפני שבועיים, נחשפו לא מעט פרטים חדשים. חלקם במסגרת כתב האישום, וחלקם במסגרת ההחלטה שנתן השבוע בית המשפט המחוזי בתל־אביב בבקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים.

מעצר עד תום ההליכים הוא צעד חריג, שכן הוא שולל את חירותו של הנאשם עוד לפני שהוכחה אשמתו. לפי החוק, התביעה נדרשת להוכיח הצטברות של שלושה רכיבים: "ראיות לכאורה", שבהנחה שהן תצלחנה את שלב ההוכחות יש בהן סיכוי סביר להרשעה (משקלן צריך להיות גבוה מ"חשד סביר" הנדרש ל"מעצר ימים", קרי המעצר הראשוני); "עילת מעצר", קרי חשד מבוסס שאם החשוד ישוחרר הוא עלול לסכן את הציבור, להדיח עד, להעלים ראיות וכו'; ו"היעדר חלופת מעצר" היכולה להשיג את אותן מטרות, כמו מעצר בית או ערבות כספית.

בית המשפט המחוזי פרסם השבוע שתי החלטות. הראשונה עוסקת במשקל ה"ראיות לכאורה" בעניינם של פלדשטיין והנגד, והשנייה בבקשת המעצר עצמה. ה"החלטה בראיות" מעניינת, שכן נוכח ההודאות המפורטות שמסרו הנאשמים, בית המשפט קובע שלמעשה אין מחלוקת עובדתית בינם ובין התביעה. כולם מסכימים על מה שקרה, והוויכוח הוא על הכוונות של הנאשמים.

למי שעקב אחרי הפרשה מהתקשורת, הגרסה הראשונית של פלדשטיין והנגד הייתה פשוטה: הם נחשפו למידע קריטי שמערכת הביטחון לא העבירה לנתניהו, וכישראלים פטריוטים החליטו להעביר אותו לידיעת ראש הממשלה. ברוח זו הגישו השבוע הח"כים חנוך מילביצקי ועמית הלוי הצעת חוק הקובעת חסינות למי שמעביר חומר מודיעיני לראש הממשלה. בדברי ההסבר להצעה נכתב כי "במלחמת חרבות ברזל רבו הפרסומים על הסתרת מידע ביטחוני מראש הממשלה". ההצעה אושרה בוועדת השרים לענייני חקיקה.

מעבר לכך שמדובר בהצעה מאוד עקומה (אם יש בעיה בתפקוד המל"ל או המזכיר הצבאי צריך לטפל בה ישירות, ולא לפתור אותה באמצעות חסינות כוללת לרובין הודים) ומסוכנת (מה קורה אם המדליף "מעביר לראש הממשלה" מידע באמצעות התקשורת מעל הראש של הצנזורה?) – לפי פלדשטיין עצמו, אין שום קשר בין ההצעה הזו ובין האישומים נגדו.

בסיכום הטענות שהעלה פלדשטיין מופיעה טענתו שהוא "לא העביר את הידיעה לראש הממשלה בטענה שאין זה מתפקידו לעשות כן, וכי זהו תפקידו של המזכיר הצבאי של ראש הממשלה". אגב, הטענה הזו מוכחת ממעשיו: פלדשטיין קיבל מהנגד את המסמך הסודי ביוני השנה, ודגר עליו עד ספטמבר. אם חשב שמדובר במידע קריטי שראש הממשלה צריך לדעת, מדוע לא העביר אותו מיד ללשכה?

פלדשטיין והנגד גם לא יכולים לטעון שהם האמינו שמדובר במסמך חיוני שעם ישראל חייב להכיר כדי לגבש דעה מושכלת באשר לעסקה עם חמאס, ולכן הם עקפו את הצנזורה. פלדשטיין פנה לעיתונאים וניסה בכל כוחו לפרסם את המסמך בישראל. לאחר שהוא קיבל תמרור אדום מהצנזורה, הוא העביר את המסמך ל"בילד" הגרמני באמצעות יונתן אוריך וישראל איינהורן. אממה, בבילד לא קוראים ערבית ואין להם מתורגמן שלהם, והם ביקשו מהמקורות לתרגם להם את המסמך הסודי. אחרי שעלו תהיות ופקפוקים ביחס למקוריות המסמך, התברר שהמסמך שפורסם בבילד שונה בנקודות מהותיות מהמסמך המקורי.

ידו הארוכה

אם נעצור פה, אז פלדשטיין רימה פעמיים – גם את נתניהו, בכך שמנע ממנו מידע חיוני במשך חודשים ארוכים, וגם את הציבור בכך שהלעיט אותו במידע כוזב. אבל אי אפשר לעצור פה, שכן בסוף חקירתו העלה פלדשטיין טענה חדשה, שלפיה כל פעולותיו נעשו ברשות ובסמכות: "לטענת המשיב 1 הוא פעל כידו הארוכה של יונתן אוריך, הבכיר ממנו והמקורב לראש הממשלה, הכול ברשות ובסמכות, שכן אוריך נתפס על ידו כבר סמכא". כראיה הביא פלדשטיין מסרון שהוא קיבל מאוריך: "קח את הזמן, הבוס מבסוט".

בניתוח אנליטי יש כאן שתי מסקנות אפשריות: או שפלדשטיין צודק, ולשכת נתניהו מעורבת עמוק בהדלפות של מסמכים מסווגים תוך נכונות לעקוף את הצנזורה ולרמוס את החוק – וממילא הגרסה הראשונית של פלדשטיין הייתה מאמץ להגן על הבוסים שלו. האפשרות השנייה היא שהגרסה החדשה היא שקר, ופלדשטיין מנסה להפיל את האשמה על אוריך כדי להציל את עורו.

אחרי שעלו פקפוקים ביחס למקוריות המסמך שהעביר פלדשטיין ל"בילד", התברר שהוא שונה בנקודות מהותיות מהמסמך המקורי

אבל גם כאן יש תפנית מעניינת. גם לפי הגרסה הראשונית של פלדשטיין אוריך היה מעורב, אלא שרמת המעורבות הייתה פסיבית יותר: "לא ביקשתי ממנו אישור. עדכנתי אותו בזה שאני מתכוון לפרסם את המסמך. אם יונתן היה אומר 'לא' זה לא היה קורה. אבל לא, לא ביקשתי את אישורו". כלומר, בכל מקרה שום דבר לא היה קורה בלי אישורו של אוריך, והעובדה שאוריך עצמו היה מעורב בהעברת החומר ל"בילד" באמצעות איינהורן, מלמדת שהלשכה היא לגמרי חלק מהאירוע. ברוח זו הצהיר שלשום פרקליטו של פלדשטיין, עו"ד עודד סבוראי, בריאיון לקלמן־ליברמן בכאן רשת ב': "ראש הממשלה ידע מראש על הכוונה להוציא את המסמך לתקשורת. פלדשטיין החליט להפסיק להישכב על הגדר בשביל נתניהו ולשכתו".

זה מוביל אותנו לטענה הבאה של פלדשטיין, שדווקא כן מטרידה את השופט: שהאכיפה נגדו בררנית. אם חשבנו ש"אכיפה בררנית" היא ההמשך של טענת נתניהו המתגלגלת מ־2017 ("לא ביבי לא חוקרים"), מתברר שטענת האכיפה הבררנית כאן הפוכה – למה חוקרים את פלדשטיין ולא את לשכת נתניהו?

"לטענת המשיב 1", כתב השופט, "העמדתו לדין (של פלדשטיין), להבדיל מאוריך, ואף החלטת היחידה החוקרת שלא לעצור את אוריך על אף חלקו ומעורבותו של האחרון נגועה באכיפה בררנית. אכן המעיין בכתב האישום, לעניין חלקו ומעורבותו של אוריך, שלא הוגש נגדו כתב אישום ואף לא נעצר, לא יכול שלא לתהות על העדר העקביות".

המעורבות של אוריך הייתה מלאה ושזורה לאורך כל האירועים בתיק, קובע השופט, והטענה לאפליה בין פלדשטיין לאוריך רצינית, ותתברר בהליך העיקרי. מה השופט מנסה לרמוז פה? שרשויות האכיפה חוששות מלשכת נתניהו ולא מעיזות לפתוח בחקירה נגד היועץ הכי קרוב שלו, מפחד ששערי הגיהינום ייפתחו עליהן?

עומק הנזק

ואם כבר מדברים על אכיפה בררנית, חייבים להתייחס לטענות בליכוד שיש הדלפות שנחקרות ויש הדלפות שלא. מתי פותחים בחקירה על הדלפה? המדיניות מבוססת על שני שיקולים מרכזיים: "תוחלת החקירה" ו"עומק הנזק".

את תוחלת החקירה אפשר להמחיש בדוגמה: לפני אי־אלו שנים התפרסמה ידיעה על מבצע סודי של המוסד והשייטת. אלא מה, הפרסום נעשה יום לפני המבצע. התברר שהמבצע נדחה ביומיים אך העיתונאי שקיבל הדלפה לא ידע על הדחייה ופרסם מוקדם מדי, מה שגרם לביטול המבצע. גורמי החקירה בדקו את "מעגל החשופים" וגילו שקרוב לאלף איש בחיל הים, באמ"ן ובמוסד, ידעו על המבצע. מאחר שבלתי אפשרי לחקור מספר כזה, נקבע שאין תוחלת לחקירה והיא בוטלה. מנגד, במקרה של פלדשטיין והנגד רק שישה אנשים היו חשופים למידע על המחשב הצה"לי הסודי, חומרי החקירה כוללים שני ארגזים בלבד, ותוחלת החקירה גבוהה.

השיקול השני הוא עומק הנזק. חוות הדעת הביטחונית אסורה בפרסום, והדבר היחיד שמותר להגיד עליה היא שההדלפה סיכנה מקורות מודיעיניים.

המסרונים וההקלטות מלמדים שפלדשטיין ושותפיו היו מודעים לחלוטין לכך שהם עוברים על החוק, אך לא ברור אם יש בסיס לטענת הפרקליטות שלפיה פלדשטיין פעל "מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה". פסקאות לא מעטות השקיע השופט בניתוח סוגיית הכוונה הפלילית בחוק העונשין, מתי היא נבחנת באופן סובייקטיבי ומתי באופן אובייקטיבי. בשורה התחתונה הוא קבע שהבסיס לאישום בסעיף זה חלש, ולפיכך בית המשפט שחרר את פלדשטיין ואת הנגד בערובה למעצר בית.

שלשום הודיעה הפרקליטות על כוונתה לערער לעליון על ההחלטה לשחרר את הנאשמים למעצר בית, וכאן צריך לומר משהו על שיקול הדעת של פרקליט המדינה עמית איסמן. איסמן מתאמץ להראות שהוא פועל ללא משוא פנים, ולכן האשים את פעילי המחאה שירו זיקוקים לעבר בית ראש הממשלה – עופר וגל דורון, עמיר שדה ואיתי יפה – בעבירות "עם מניע טרור".

ואולם חלק בלתי נפרד ממה שנהוג לכנות "מזג שיפוטי" הוא המינון, המידתיות והפרופורציות. בית המשפט קבע אומנם שהראיות לכאורה בתיק פלדשטיין מבוססות, אבל אחרי שבועות של חקירה בשב"כ ובמשטרה, אין סיבה בעולם שפלדשטיין והנגד לא ישוחררו למעצר בית. אסור להם לפגוש שום גורם ללא אישור, אסור להם להתקרב לסמארטפון או למחשב, וכל הפרה קלה של תנאי השחרור תביא למעצרם המיידי. אז חלאס איסמן, יש עבירה ותפקידך למצות את הדין, אבל לא חייבים להתעלל בגופה.