אף ישראלי לא נותר אדיש באותו לילה סתווי של שנת 1977, כאשר מטוסו של אנואר סאדאת נחת בנתב"ג. מי שצפה במראות השידור החי באותו ערב חש שההיסטוריה נכתבת מול עיניו. האיש שהוביל את צבאות מצרים למלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ישראל נוחת בארצנו. הופעתו בכנסת הפכה לרגע היסטורי מרתק. במקום לנאום בערבית ספרותית כמקובל, בחר סאדאת להשתמש בניב מצרי־כפרי. המתרגמים המקצועיים מצאו עצמם חסרי אונים מול הדיאלקט העממי. בבחירת מילותיו המחושבת, שילב אזכורים דתיים ותרבותיים שדיברו ישירות אל בני עמו, מנסה לרכך את המהלך ההיסטורי בעיני הציבור שלו. הוא ידע היטב שהוא הולך על חבל דק, תוך מאמץ לאזן בין הצורך בשלום לבין הרגישויות העמוקות של החברה המצרית. ארבע שנים מאוחר יותר שילם על תעוזתו בחייו.
במסורת הערבית יש מדרג של שלושה סוגי הפסקת לחימה, כל אחד בעל משמעות ייחודית ועמוקה: "הודנה" – הפסקת אש זמנית בלבד, מעין פסק זמן טקטי בין אויבים; "סאלאם" – הסכם שביתת נשק ארוך טווח שניתן לביטול, מעין הבנה אסטרטגית בין צדדים יריבים; ו"סוּלח" – פיוס מלא ובלתי הפיך המחייב תהליך עמוק של כפרה. משמעות המילה שלום בתפיסה המצרית שונה לחלוטין מהפרשנות הישראלית־מערבית. מה שאנחנו מכנים "שלום" הוא למעשה "סולח" במשמעותו המצרית – וזה, יש לציין, מעולם לא היה לנו עם מצרים.
יצחק איני־עבאדי, שליח המוסד בעיראק ומושל רצועת עזה לשעבר, הסביר פעם בשיחה מרתקת את המשמעות העמוקה של המונח "סולח" בתרבות הערבית. כשבין שתי משפחות יש מאבק דמים רב־שנים, ואדם מהמשפחה שממנה נשפך הדם לראשונה מגיע בדרכי שלום, חובה לקבלו, לרחוץ את רגליו ולארחו בכבוד מלא. אך למחרת, כשיתרחק אפילו מאה אמה, מותר לפגוע בו – כי יש ביניהם רק "שלום", לא "סולח".
בגין, שהבין בשלב כלשהו את ההבדל המהותי הזה, ביקש להעלות את דרגת ההסכם מ"סאלאם" ל"סולח". אלא שסאדאת השיב בתשובה שחושפת את עומק הפער התרבותי. סולח אתה רוצה? אמר לבגין, אין בעיה חביבי. אביא את כל כופר הנפש שיש בינינו ונשים על השולחן. בוא נחשב כל טיפת דם שנשפכה. תסתפק בשלום – גם ככה הרחקתי לכת ואני על קרקע לא יציבה. תשובתו חשפה את המורכבות העצומה של המהלך מבחינת החברה המצרית.
כיום, אחרי ארבעה עשורים, מצרים מתחמשת בשקט ובשיטתיות. חיל הים שלה הוא החמישי בגודלו בעולם, ולאחרונה התעצם אף יותר עם קבלת הפריגטה הגרמנית המתקדמת אל קדיר. ספינת הקרב החדשה מצטרפת לצי הולך וגדל של כלי שיט מתקדמים, כולל צוללות וספינות טילים. חיל האוויר המצרי הוא השמיני בגודלו בעולם, עם מטוסי קרב מהמתקדמים ביותר. השאלה המתבקשת: נגד מי מתחמשת מצרים? אין לה כרגע סכסוכים משמעותיים עם שכנותיה לוב וסודן. הסכסוך על הנילוס מול אתיופיה הוא נקודתי ולא בשבילו מקימים צבא כזה. מה גם שרוב אוכלוסייתה מתרכזת לאורך הנילוס, אך מערכות ההגנה של מצרים ממוקדות משום מה בחזית התעלה.
מהי הקונספציה שאנחנו לא מודעים אליה? אולי האמונה שהסכמי שלום עם מדינות ערב הם בלתי הפיכים? בעוד כל מערכות ההתרעה שלנו מכוונות צפונה, ייתכן שהאיום הולך ומתעצם מדרום
הנתונים מספרים סיפור מטריד: 80 אחוז מסוללות הנ"מ המצריות מוכוונות לקדם פני מטוסים ישראליים. מצרים למעשה מפירה כבר היום סעיפים בהסכמי השלום. צבאה מתאמן בתרחישי לחימה נגד טנקים ומוצבים ישראליים, ואיש אינו מתאמן נגד צבא שאין בכוונתו לתקוף. בשיח הפנימי המצרי, כך מדווחים דוברי ערבית ברשתות החברתיות, מנהיגים ופוליטיקאים ממשיכים להגדיר את ישראל כאויב.
המציאות האסטרטגית במזרח התיכון משתנה במהירות מסחררת. אירועי השנה האחרונה טרפו את הקלפים האזוריים והעמידו בסימן שאלה הנחות יסוד רבות. "עלינו להיות ערוכים למלחמה שתבוא, לא לזו שכבר עברה", אמר בן־גוריון בתובנה שנראית רלוונטית היום יותר מתמיד.
הסכם הפסקת האש בצפון נתן לנו קצת אוויר לנשימה, וזה בדיוק הזמן להתחיל לתהות בכנות: מהי הקונספציה שאנחנו לא מודעים אליה? אולי זו האמונה העיוורת שהסכמי שלום עם מדינות ערב הם בלתי הפיכים? בעוד כל מערכות ההתרעה שלנו מכוונות צפונה אל חיזבאללה ואיראן, ייתכן שאנחנו מפספסים איום הולך ומתעצם בדרום. לא הכול שקט בממלכת הפירמידות, ואם צריך לשים את הז'יטונים שלנו על ההפתעה הבאה, כדאי שנביט דרומה, אל מעבר לגבול השקט־לכאורה. אולי ממצרים תיפתח הרעה.
rachelm@makorrishon.co.il
