מערכת החינוך בקריסה, וההישגים של תלמידי ישראל במתמטיקה ובמדעים במבחנים הבינלאומיים בירידה. ברור שאלו יהיו הנתונים שיככבו בכותרות השונות בעיתונים ובטלוויזיה.
פרסום כזה באופן טבעי גורר גל של תגובות, האשמות, התנצלות והסבר מצד אחד, ומצד שני ביקורות קשות והזדמנות לנגח, כי אם אפשר, אז למה לא? אז לפני מבול התגובות בואו נישיר רגע מבט אל המציאות. התוצאה הזו היא לא אירוע נקודתי, אלא סוג של תמונת מראה שמעלה את השאלה כמה החינוך בישראל באמת מעניין אותנו? לפני פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, ארגון המורים הכריז על שביתה של בתי הספר התיכוניים, בלי קשר לשאלה בעד או נגד השביתה והאם הטיעונים היו מוצדקים.
בניגוד לשלל הכותרות על הישגי התלמידים בפרט ומערכת החינוך בכלל, האיום דאז לא פתח אף מהדורת חדשות וגם כאשר נפתחה שנת הלימודים וילדי התיכונים נשארו בבית ולא הלכו לבית הספר, לא קמה קול זעקה. החיים המשיכו כרגיל. כי כשמדובר בתיכוניסטים שנשארים בבית, ההורים ממשיכים ללכת לעבודה והמשק לא מושבת. אין צורך למצוא פתרון לילדים ולכן זה לא כל כך משנה. הרי על סוגיות אחרות, הציבור יודע לצאת לרחובות, להפגין, להשמיע קול. על השאלה מי יהיו המורים של הילדים שלנו? איך יראה סדר היום שלהם? איך הם ילמדו? איך מתקבלים להיות מורים? מתי נותנים זמן למורים לפתח, ליצור, להתאים את התוכנית לכל ילד?
כל הסוגיות האלו שנוגעות לחיים של הילדים שלנו, ולעתיד של המדינה הזו, לא משפיעות על סדר היום הציבורי. גם הכותרות שהתפרסמו בעניין הנתונים של מערכת החינוך יזכו לעדנה למשך מספר ימים ואז ייפלו כשאר כותרות העיתונים אל תהום הנשייה. ונמשיך להתעסק במה שנראה חשוב. כדי לממש את היכולות של התלמידים שלנו וכדי להביא לידי ביטוי את הכישורים שלהם ולבנות נכון את דור העתיד, צריך עבודת עומק. לא עוד שינוי קוסמטי וקטן או מרתון לקראת המבחנים הבאים, ובטח שלא להפוך שוב את המורים שלנו לשק החבטות התורן. המורים עושים עבודה מצוינת, מתאמצים מאוד ובנתונים הקיימים עושים את המיטב להביא הישגים, לחנך לערכים, לתת יחס אישי בתוך מציאות טעונה, עם מעט מאוד הכרה וגיבוי של הציבור.
אם רוצים להוביל שינוי אז צריך להתייחס לכך בכובד ראש ולהחליט שחינוך זה דבר חשוב ולא מושא לכותרות עיתונים ורייטינג במהדורות החדשות השונות. כדי לשנות את מערכת החינוך באמת, צריך להתחיל בשינוי מבני במערכת שמשמעותו שינוי מבנה סדר היום של המורה בכיתה, זמן לפיתוח ולעבודת צוות, הרבה יותר אוטונומיה למורה בכיתה, יותר חופש למנהלים בהעסקת מורים, ושוויון הזדמנויות אמיתי – לא כסיסמה אלא כתוכנית עומק. להשקיע באוריינות, ובחוויית הלימוד.
כשתלמיד מאבד ביטחון עצמי במתמטיקה בכיתה ד', הסיכוי לתקן זאת בגילאים המבוגרים קטן. דווקא מתמטיקה הוא מקצוע שבעבודה נכונה יותר קל לשפר בו הישגים, ולבנות ביטחון עצמי שישפיע על הלמידה ביתר המקצועות. כחברה אין לנו את הפריבילגיה לוותר על מצוינות ועל מיצוי אופטימלי של הילדים שלנו. אם לא נחליט שזה חשוב, זה לא יהיה.
