יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

הפקק בנמלים חזר לחיינו, והוא יחמיר עד שמירי רגב תתעורר

היבואנים יזעקו, ועדי העובדים יאיימו, הקשב הציבורי יעלה טיפה, ושרת התחבורה אולי תיתן עוד איזה היתר זמני. כולם ייאנחו לרווחה עד הפעם הבאה שהאוניות יתחילו להשתרך בכניסה לנמל

מי רוצה לשמוע על הפקק בנמלים? אף אחד. אני יודע, כבר כתבתי על זה יותר מדי פעמים. זה משעמם, אפור, ואף ישראלי לא עומד בפקק הזה וצופר. איך אמר יאיר לפיד? "זה בים. זה לא פה, זה רחוק". אבל אין ברירה, האירוע הזה עולה לנו מיליונים בכל יום, ואם שרת התחבורה תמשיך לשחק לזרועות ההסתדרות, הוא גם יחמיר בקרוב. במקום שאין צופרים, השתדל להיות צופר.

במאי האחרון פרסמנו כאן טור שהזהיר כי "בזמן שכל העיניים במקומות אחרים, הפקק בנמלים מאיים לחזור לחופי ישראל". והנה השבוע ספרו תושבי חיפה כבר 23 אוניות בהמתנה בים. המספר מטפס בהדרגה מאז הקיץ, וככל שהכלכלה שלנו תתאושש הוא צפוי לגדול ולהתארך. ההסדרה בצפון תביא עוד הרבה אוניות לאזור חיפה, תפחית את עלויות הביטוח, ופעולות שיקום הבתים יזדקקו להרבה חומרי בנייה. בנמלים תמיד מרגישים את ההשפעה כמה חודשים לפני השוק.

עיקר הבעיה הוא בקצב הפריקה של אוניות שאינן מובילות מכולות, אלא "מטען כללי". לפני שנתיים וחצי כשהיה פקק של 90 אוניות (גם אז הייתה "חזרה לשגרה" אחרי הקורונה) התנהל מאבק ציבורי, גם בטור הזה, לאפשר לנמלים הפרטיים לפרוק מטען כללי. בסופו, שרת התחבורה דאז מרב מיכאלי נתנה את ההיתר לשנתיים לנמל הסיני בחיפה והשווייצרי באשדוד, והפקק נחתך בתוך חודש. חלפו שנתיים, ובאביב האחרון פג תוקף ההיתר, שלא חודש מאז. התור המתארך מבשר שבקרוב כולנו נרגיש את זה בכיס.

נדגיש שוב, בכל הזמן הזה ישנם רציפים שעומדים ריקים, והפעלתם בעבר כבר הוכיחה את עצמה כיעילה בחיסול הפקק במהירות מפתיעה. למה השרה מירי רגב לא מחדשת את ההיתר? כבר חודשים שמשרד התחבורה מנסה להתנות את מתן ההיתר לנמלים הפרטיים בחבילת הטבות לנמלים הוותיקים. ועדי העובדים של הנמלים בחיפה ובאשדוד הוציאו הודעות מאיימות בנוסח "ניאלץ לפעול בכל האמצעים העומדים לרשותנו", והשרה – שהתעניינה בעבר במשרת יו"ר ההסתדרות – לא מקבלת החלטה.

שרת התחבורה, מירי רגב. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לא נלאה מלהזכיר, כדי שעובדי נמל חיפה יואילו בטובם להסכים להקמת הנמל המתחרה בעיר, המדינה חתמה איתם על הסכם נדיב ב־2018 שכלל חבילות פרישה בשווי של כ־2.5 מיליון שקל בממוצע, חסינות מפיטורין ל־10 שנים, והשקעות במיליארדים בנמל מכספי המדינה כדי "לאזן" את התחרות. אנחנו כבר יותר מ־6 שנים אחרי ההסכם ההוא, וההסתדרות עדיין מצליחה להכתיב בפועל את הפעלת הרציפים בנמלים הפרטיים, ואיזה סוג של אוניות יורשה להיכנס.

ככל שההתאוששות הכלכלית תימשך, סביר להניח שנראה בשבועות הקרובים את הפקק הזה הולך ומחמיר. היבואנים יזעקו, ועדי העובדים יאיימו, הקשב הציבורי יעלה טיפה, ואולי אפילו שרת התחבורה תתעורר ותיתן עוד איזה היתר זמני. כולם ייאנחו לרווחה עד הפעם הבאה שהאוניות יתחילו להשתרך בכניסה לנמל, וחוזר חלילה. במקום זה, הגיע הזמן להחלטות גורפות שיאפשרו תחרות חופשית בין שלל הנמלים שהקמנו פה בעשרים השנים האחרונות. לנתק את ההחלטות האלה מעטיני הפוליטיקה, ולאפשר למי שפורק אוניות בצורה יעילה וזולה יותר – פשוט לעשות את זה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.