בתקופת הקיץ, עונת הכנסים של הציבור הציוני־דתי, השתתפתי בפאנל בכנס נחלים. היו איתי שתי נשים מדהימות. התרגשנו לפגוש אחת את השנייה, אחרי שהתכתבנו לא מעט לפני האירוע. אבל בין החיבוקים, קצת הלחיץ אותי הזרם הבלתי פוסק של האנשים אל תוך האולם. בשלב מסוים לא נשארו מקומות, והמארגנים הוסיפו כיסאות. כשראיתי את ראש הישיבה, הרב לורנץ, הבעתי בפניו את התפעלותי ממספר המשתתפים. הוא ענה לי שגם הם לא ציפו לכמות כזו של אנשים. בהרשמה המוקדמת זה לא היה נראה ככה. אנשים כנראה הבינו יום קודם שבעצם יש להם זמן פנוי, והמצב מאפשר, אז הם החליטו להגיע.
הגיוני שככה מתנהלים בזמן מלחמה. תכלס, מי יודע מה יהיה מחר, ומי יכול לנחש באיזה מצב נהיה בשבוע הבא, אז למה להירשם מראש?
זה לא חדש לנו. זוכרים את הקורונה? כבר כמעט שכחנו את המגפה ההיא, חוץ מאנשים שאיבדו קרובי משפחה, ותלמידים שאיבדו מיומנויות למידה. הקורונה גרמה לנו לקום כל בוקר מחדש ולבדוק באיזה צבע העיר שלנו, הקפסולה של מי מבוטלת, ומי נכנס לבידוד (כן, היה לנו עולם מושגים רחב).
בתקופת הקורונה למדנו שכל יום הוא בפני עצמו, ולך תדע מה יהיה מחר. זה היה קשוח. תחושת חוסר השליטה הייתה מטלטלת. בני נוער אוהבים לארגן דברים מהרגע לעוד שתי דקות, אבל אנשים מבוגרים קובעים פגישות, מתכננים פרויקטים, מסמנים ביומן חופשות, ומשאירים אחוז קטן לשינויים ותזוזות. לפחות ככה זה היה פעם. היום, אחרי שנים של תרגול ולמידה, ואחרי ההפתעות שהרעיפה המלחמה בצורת טילים, חזיתות, צווי 8, פציעות ושכול, נראה לי שכולנו נאלצנו ללמוד להיות יותר ספונטניים ובלתי מתוכננים, ולשחרר שליטה מהעתיד.
לפעמים אנחנו חוטפים סחרחורת מאירועי החנוכה ומהצורך למלא זמן בידור עם הילדים. אולי השנה נקבל על עצמנו ליהנות מכל זה
אני לא עפה על שחרור השליטה הזה, אבל הוא גם מאפשר. הוא נותן מקום לכל יום בפני עצמו. היום הוא לא עוד שלב בסולם בדרך למחר, הוא הוא עצמו. אנחנו לומדים להתבונן עליו ולראות איך אפשר למצות אותו בדרך טובה יותר, בדרך מיטבית, כי גם לו יש אור מיוחד משלו.
חודש כסלו כבר כאן, והסופגניות מבשרות החג כבר מתחילות להצטבר בצמיגי הבטן. אנחנו קונים נרות שיספיקו לשמונה ימים ובודקים את מצב החנוכיות, מי עדיין שמישה ומי סיימה את הקריירה. אבל אם ניסע בזמן כמעט 2,200 שנה לאחור, וננחת בימי החשמונאים שחווים את הנס הגדול כאן ועכשיו, ניזכר שהם לא ידעו את כל זה מראש. הם לא הסתכלו על חנוכה כחג אחד, כי הוא עוד לא היה. כל יום עמד בפני עצמו. להיום השמן מספיק, ומה מחר? נבקש על מחר, אולי זה יקרה. אז בואו רגע נתעכב על היום.
אל תגידו מחר
אבידע בכר, ששכל בטבח שמחת תורה את רעייתו דנה ואת בנו כרמל, ואיבד גם רגל, דיבר השבוע בבית הכנסת בקיבוץ בארי, באירוע יום השנה להירצחו של יוסי שרעבי, חבר מהקיבוץ שנחטף לעזה. בכר הסביר לנוכחים שהוא למד שאין מחר, יש את היום. "אל תגידו מחר ואל תגידו אחר כך", הוא פנה לנוכחים, וסיפר שכשהוא היה יושב במשרד והבן שלו, כרמל, היה מבקש ממנו בשעה ארבע אחר הצהריים לבוא איתו לבריכה, "הייתי אומר לו אני רק מסיים ארבע ישיבות וחוזר בשמונה בערב". למי יש זמן או אפשרות לחתוך יום עבודה בארבע וללכת עם הילד לבריכה? היום בכר כואב את הזמן ההוא של היחד שהתפספס. "בעבודה", הוא הוסיף, " תמיד תגידו מחר. תדחו הכול למחר. לאנשים בעבודה תגידו תודה, סליחה, אני צריך ללכת". למזכירה שלו הוא אמר שכל ישיבה אחרי ארבע היא לא נצרכת. באמת מרחיק לכת. "לכו הביתה לעשות חוויות, זיכרונות, כי בסוף זה מה שנשאר".
בכר יודע על מה הוא מדבר, הוא למד את זה בדרך הכואבת ביותר. אבל נראה שהמלחמה הזאת חיזקה אצל כולנו את המבט המעריך על מה שיש לנו. על בני הזוג, הילדים, ההורים והמשפחה המורחבת. ההשקעה בהם, צבירת החוויות המשותפות לא חייבת לבוא מתוך מקום של מי יודע מה יהיה מחר, אלא מתוך מחשבה על הזכות ועל היש, ובעיקר על מה חשוב בחיים ובמה ראוי וחשוב להשקיע.
השבוע ראיתי סרטון פרסומת מצחיק לחברת הייטק. אני לא ממש קהל היעד, אבל אולי הרשת קלטה שאני יושבת יותר מדי ליד המחשב וטרגטה אותי. כך או כך, בסרטון יושבים שני אנשים ליד שולחן קק"ל בפארק, ומתחרים בניהם איזו חברה נותנת יותר אוויר לעובדים שלה, מעודדת יותר את הקשר לילדים ומאפשרת זמן משפחה. לא הבנתי את כל המושגים, חצי מהם היו בהייטקיסטית מדוברת, ולמרות זאת הוא הצליח להצחיק. אבל חוץ מהחיוך, שמחתי לראות חברת הייטק שזו הגאווה שלה וזו הדרך שלה לקרוץ לעובדים חדשים. וואו, הגיע הזמן. אנשים שואבים כוח מהבית. המשפחה לא אמורה להיות המתחרה של מקום העבודה, אלא המוטיבציה ללכת אליה, ובעיקר, הבית אמור להיות המקום העיקרי, מרכז החיים. כל כך פשוט לכתוב את זה. עד כמה זה רחוק מעולם העבודה העכשווי.
אז כן, חודש כסלו כבר כאן ואיתו ההופעות של חודש ארגון, מסיבות החנוכה בגנים ואירועים חגיגיים בחוגים של הילדים, ובסוף החודש, כצ'ופר, חנוכה עצמו, שמזמן מפגשים משפחתיים לרוב, והכרח לחתוך את העבודה כי הילדים בחופש.
לפעמים אנחנו חוטפים סחרחורת מאירועי החנוכה ומהצורך למלא זמן בידור עם הילדים, וגם המפגשים המשפחתיים הם לא תמיד אירוע לחכות לו, ולפעמים הם נתפסים בעינינו כאיזה הכרח. אולי השנה נקבל על עצמנו ליהנות מכל זה (ומי שעוד לא שם, הלוואי שיתברך בקרוב). כיסאות הגן הקטנים, האיחור הכרוני לפגישה אצל סבא וסבתא, הריבה הדביקה על הפנים, אפילו העצבים בדרך להצגת חנוכה. ככה נראית זכות.
Ofralax@gmail.com
