הרומן שלי עם בני עקיבא התחיל קצת מאוחר. אומנם אני לא יודע אם זה המקום להתוודות, ודווקא בשבת החשובה הזאת – אבל עד סוף כיתה ח' הייתי חבר גאה בצופים הדתיים. כן, אלה שלובשים חולצות חאקי ומצביעים מימד, ואם פעם אחת שכחת, היו תופסים אותך ואומרים לך: "הלו, כאן יש כללים ברורים! כאן מצביעים מימד". החאקי היה פחות קריטי. ארבע שנים תמימות העברתי שם, קושר סנדות ושר "היה נכון תמיד", ואם אני לא נראה לכם טיפוס שמתאים לצופים הדתיים, יש בזה משהו – זה קצת כמו רומן בין רב אמריקני לקריסטין בל, הידועה כשיקסע מ"רק לא זה", רק שאני לא בטוח מי אני בדימוי הזה, הרב או הבלונדינית.
לבני עקיבא הצטרפתי רק בחודש ארגון של כיתה ט'. הסיבה הייתה פשוטה: בני עקיבא הרבה יותר התאימה לסולם הערכים האישי שלי, שכלל שילוב של תורה ועבודה ונישואי בוסר עם המד"שית. אפשר גם מד"שית של מישהו אחר, לא הייתי כל כך בררן, העיקר שהקשר ייבנה בגיל שהאישיות שלך בו כבר יציבה כמו מגדל של ג'נגה. לצערי בהמשך גיליתי שהמד"שיות כן בררניות, ונער שמנמן, מתולתל, חסר ביטחון, עם פלומת שפם ודגמ"ח מבזאר העיר הוא לא פסגת השאיפות (מי שכן היה פסגת השאיפות היה החתיך של הסניף, שאחר כך התגייס לדובדבן והיום הוא ראש צוות צ'יפ־דיזיין־אנאערף באינבידיה, אז מי צוחק על מי עכשיו, אה?)
אני לא אשכח איך נכנסתי לסניף בני עקיבא רחובות בפעם הראשונה – מקום שהיה יצוק מבטון תת־קרקעי, ועדיין כל כך רעוע, פלא הנדסי ורעיוני גם יחד, כמו המקף המחבר את הציונות הדתית, ועם תחושה מאוד דומה. עשיתי את צעדיי הראשונים פנימה, תר אחרי החברים שהכרתי מהכיתה. ריח הגואש נישא באוויר מעורבב בזיעת נעורים, קקופוניה מטורפת, ובאמצע כל זה עמדה וצווחה הקומונרית, שאני לא זוכר את השם שלה אבל סטטיסטית קראו לה רחלי, אחרי שחוותה התמוטטות עצבים שלישית בשעה האחרונה.
בני עקיבא התאימה לסולם הערכים האישי שלי, שכלל שילוב של תורה ועבודה ונישואי בוסר עם המד"שית. אפשר גם מד"שית של מישהו אחר, העיקר שהקשר ייבנה בגיל שהאישיות שלך בו כבר יציבה כמו מגדל של ג'נגה
אפשר לסכם את התחושה שלי בעזרת הזמרת הקנדית אבריל לאבין, שחרכה את מצעדי הפזמונים באותה שנה עם להיט שכל כך תיאר את החוויה שלי – "Complicated".
כשאתה החדש בחבורה (שלא לומר ה־Skater Boy), אתה צריך לנסות להשתלב, ולכן כששאלו אותי הבנות מהשבט אם אני יודע לצייר, אמרתי שאני סבבה לגמרי, בטח, וכך הופקדתי על חבל קיר שומם כדי להפריח בו את ערכי־הגואש שלנו, כדי שכולם יֵדעו מי השבט התותח שקיבל השנה את נושא הערבות ההדדית. מי קיבל? כולם, פשוט במילים נרדפות. כמובן בשביל לצייר ערבות הדדית, נבחר הדימוי פורץ הדרך – ציור של אנשים מסוגים שונים, אפילו בצבעים שונים (!), מחזיקים ידיים. עכשיו תגידו רגע, אתם ידעתם כמה קשה לצייר כפות ידיים? זה כמעט בלתי אפשרי למישהו־ששיקר־שהוא־יודע־לצייר. ומה הבעיה? שטעויות פזיזות שנעשו בלילה לבן אחד בשלהי חודש ארגון, גוזרות עליך לבהות שנה שלמה בדמויות מצוירות שהן ספק בני נוער – ספק אדם ניאנדרטלי, וכפות הידיים שלהן נראות כמו עבודה של AI זוטר שלמד פחות מדי אנטומיה, והרבה יותר מדי פרקים של פלינסטונז. הניסיון שלי לשכנע מישהי מהשבט שהכול מכוון ומדובר באמנות קוביסטית, נחל כישלון חרוץ ("הדבר היחיד בך שמזכיר את פיקאסו, זה שלפי איך שהציור נראה, העיניים שלך בישבן"). אך גם אחרי שמכחולי הגואש נחטפו ממני ביד חסונה של מישהו שאחר כך התגייס לדובדבן והיום הוא באנבידיה וכולי, המשכתי בניסיונות ההשתלבות שלי.
במפקד חודש ארגון, הכריזו השליחים על שמות השבטים, ואז קפצו כמה בנים שאני לא מכיר בשמחה אדירה וצעקו "אלעד", "אלעד", "אלעד", בהתלהבות, וגם אני כמנהגם קפצתי וצעקתי "מתן", "מתן", "מתן", עד שהבנתי שאכן, אנשים לא צועקים את השמות של עצמם, אף שסטטיסטית לפחות לארבעה מהם קראו אלעד ולעוד אחד מעפילים. הלך קשה, מה אני אגיד לכם.
שנה קדימה, כשכולם נכנסו להדרכה, אמר לי המדריך שאני מיועד להיות מדריך חוץ בסניף אושיות, ובאמת, כשהתקשרתי לקומונרית של סניף אושיות ופתחתי בחביבות "שלום רחלי, אני אמור להיכנס אצלכם להדרכה", היא ענתה לי "אני לא מכירה שום דבר כזה. ואגב, מטופש מצידך להניח שהשם שלי הוא רחלי". "אז מה השם שלך?", תהיתי. "רחל", ענתה.
סוף כל סוף, לא אמרתי נואש. לקחתי יוזמה, ונכנסתי להדרכה בסניף גדרה המעטיר, והאמת שאת ההשלמה שלי המלאה עם בני עקיבא, עשיתי כבר כבוגר – רכז רובע במחנה ומדריך בסמינריון הדרכה. היום אני יכול לומר בגאווה שהילדים שלי הולכים לבני עקיבא ולא מצביעים מימד בכלל־בכלל (בעיקר כי אין יותר מימד). כי בני עקיבא היא התנועה שלי. וגם, כי את אשתי הכרתי בשבט אלעד רחובות. היא לא הייתה המד"שית שלי, אבל לגמרי מד"שית של מישהו אחר.
ה' עמכם! בברכת חברים לתורה ועבודה ונישואי בוסר.
