"נשמח מאוד לראות אדם כמוך באירוויזיון, שר עם כיפה", כך אמר השבוע איתי לוי למתמודד דתי בתוכנית הכוכב הבא לאירוויזיון. בכל שנה מחדש מגיעים מתמודדים חובשי כיפה ומתמודדות עטויות מטפחת לתוכנית ומנסים את מזלם להתקבל לנבחרת. לו רק אפשר היה לסמן על המסך את תגובות הצופים שבבית, מדד הרמות הגבה היה ממריא במהירות.
כיום "הכוכב הבא לאירוויזיון" היא התוכנית היחידה שחושפת כישרונות בשירה ומכאן נובע חלומם של אלפים רבים להשתתף בה. בעבר, כשעוד היה מדובר בתוכנית שירה פנים־ארצית שאינה מובילה אל מפגש עם תאגיד השידור האירופי, היה היגיון בכך שיתמודדו בה חבר'ה דתיים ששרים היטב ויודעים לעמוד מול קהל, כשלא הייתה להם שום דילמה מול שיא התוכנית: פרק גמר שבו מתמודדת שלישיית הפיינליסטים, ללא תחרות בינלאומית אחריו. ואכן, יהודה סעדו עטור הכיפה, לדוגמה, זכה בעונה השלישית של כוכב נולד, ב־2005. דרך אגב, בקריאת "שמע ישראל" הנרגשת שלו בזמנו מעל הבמה בפלמחים הוא החל את טרנד אזכורו של הקב"ה בתוכניות ריאליטי – יש שיאמרו בהגזמה שרק מתעצמת והולכת – עד שנצפו ילדים חילונים למהדרין שנוהגים להכניס עוגה לתנור ולמלמל "בשם ה' נעשה ונצליח".
אבל כל זה היה נכון בטרם נולדה התוכנית שמכוונת ישירות לתחרות הזמר הבינלאומית הנודדת בין ארצות אירופה מדי שנה. מאז החיבור לתאגיד השידור הציבורי, הגמר הוא רק תחנה בדרך לתחרות האירוויזיון, וחבר השופטים שוקל כל פעם מחדש אם המתמודד מתאים וראוי לייצג את ישראל "בעת הזו" מול מיליוני צופים.
לחברי פאנל השיפוט אין בעיה לומר לכל מתמודד שלישי שירצו לראות אותו עם הקול וההופעה הייחודיים לו "מתפוצץ" על הבמה העולמית (דימוי שהייתי ממליצה לגנוז לשנים רבות, שבענו פיצוצים). אחד או אחת מכל אלה אכן יגיעו. מה שלא יקרה בשום דרך זה שמתמודדים שמגדירים עצמם דתיים יעלו לבמה לחזרות שנערכות בשבת, ישירו למיקרופון, יצולמו וישודרו, אלא אם הם מסורתיים, שאצלם מגוון הבחירות הוא גדול.
גם כשהתקיימה התחרות בארץ, להקת שלוה שבהרכבה חברים דתיים ויתרה על הסיכוי לייצג את המדינה בתחרות והסתפקה בהופעה כקטע אמנותי בחצי הגמר השני, לאחר שבאיגוד השידור האירופי הבהירו להפקת הכוכב הבא שנציגי כל המדינות חייבים להשתתף בחזרה הגנרלית לגמר שמתקיימת בליל שבת, ובה השופטים מכל המדינות צופים ומנקדים מראש את ההופעות.
אז מדוע שוב ושוב נשמעות אמירות מיותרות ושקריות מכיוון פאנל השופטים בסגנון זו שפתחנו בה? הרי זה פשוט לא יקרה, מדובר בחרטוט, באוקסימורון. דתי ואירוויזיון יכולים להסתדר יחד רק אם הראשון צופה בו מספת ביתו בריטואל הכמעט מקודש של "הלנו אתה אם לצרינו" – שבו מקובל למנות ולחשב אילו מדינות הואילו בטובן להעניק לנו נקודות וכמה, למי הצבענו אנחנו, לתהות למה הגשנו את הלחי השנייה לשונאינו ולברר מי שוב יצא אנטישמי.
מה שלא יקרה בשום דרך זה שמתמודדים שמגדירים עצמם דתיים יעלו לבמה לחזרות שנערכות בשבת, ישירו למיקרופון, יצולמו וישודרו
הכי הוגן כלפי הקהל וכלפי המתמודדים שמעוניינים להגיע לשלב הסופי ולא רק לקבל חשיפה והכרה בכישרונם יהיה לפתוח מסלול נפרד לגילוי כישרונות. אפשר לקרוא לו בשם הקצר והקולע "אנחנו נשארים בארץ" כשם השיר של להקת "כמו צועני", שכאשר נציגינו לתחרות נבחרו אליה באמצעות הקדם־אירוויזיון, נשארה, ובכן, בארץ. באותו מסלול יתמודדו דתיים, זמרים מעל גיל 70 שרק רצו להזכיר שאפשר להזמין מהם הופעות או מי שסובלים מפחד טיסה.
בדרך המלך של התוכנית ישירו מי שבאמת שואפים להופיע על במת האירוויזיון, וזו אפשרות מציאותית מבחינתם, עם כל הצער והכאב על חילול השבת. לפחות שקר – לא יהיה כאן.
