יש רומנים שאתה מתייסר לא מעט בקריאתם ורוצה שיסתיימו כבר, ויש ספרים שאתה נהנה מקריאתם ומתייסר כשהיא מסתיימת. כזה הוא הרומן "שמיים זרים" של משה סויסה, שאם היה מתארך נניח בעוד מאה עמודים נוספים, הייתי שמח להמשיך ולקרוא בו ולא מניחו מידיי. סויסה כתב רומן שצריכים לשכמותו על המדף: עברית עשירה מאין כמוה, המשלבת בין לשון חכמים ללשון עגה, עלילה קולחת כמעט תמיד, ופולמוסים פילוסופיים ואמוניים על עניינים ברומו של עולם, שמעשירים את דעתו של הקורא. ואפשר עוד להוסיף כהנה וכהנה על סגולות ומעלות הרומן, שאמנם גם ליקויים אחדים בו, שכן שמיים זרים לא יכולים להיות אף פעם חפים מעבים, אך משלא תוקנו, הפכו אף הם למעין ברכה השורה על הספר מתחילתו ועד סופו.
הרומן עוסק בירושלמי כבן שלושים, תלמיד חכם ורב, שכל חייו לימוד תורה וגמרא. הוא מואס בכך שבישיבות הירושלמיות מקצצים את כנפיו ומנסים לכפות עליו אורח מחשבה תורני דוגמטי, ויוצא לחפש את מזלו בנכר – תחילה בסאו־פאולו שבברזיל ולאחר מכן בפילדלפיה אשר בארצות הברית. וכל המסע חובק העולם הזה נועד לכאורה רק כדי לגלות שמה שהיה הוא גם מה שיהיה, וגם בפילדלפיה רוצים ללמדו דרך ארץ, אף שהוא יכול להרביץ באחרים תורה.
בסאו־פאולו מתיידד גיבורנו, מאוריסיו פוסקיניה שמו, עם שני יהודים מקומיים, מייקל קופלמן, המכונה מייקל גרוס, וסלבדור פריירה, המכונה טוביה סגי נהור. הוא משחק עם השניים דמקה, שחמט ושש־בש במועדון היהודי, מתפלמס על סוגיות אמוניות, על אלוהים, על תורה ועל שכרה, ומפתיע אותם בדעותיו הלא שגרתיות, שגורמות להם מחד להעריך את חריפותו ומאידך לחשוד בו בכפירה.
בנוסף לשלוש הדמויות המרכזיות האלה, העלילה כוללת דמויות־משנה נוספות, כמו רבינו מיגל, רב, נער פרחים ולוחם חירות, שנאבק ללא חת במשטר הצבאי בברזיל, ויודע לצטט מהמקורות ומספרי החכמים וגם מהביטלס. דמות ציורית שמתוארת על כל צדדיה ומורכבויותיה במיומנות צבעונית, המעידה על כך שסויסה הוא בוחן כליות ולב בכתיבתו.
דמויות נוספות הן של עורך הדין היהודי שמסייע למאוריסיו בדרך־לא־דרך להשיג אשרת שהייה חוקית בברזיל בתור מהנדס. הוא למעשה סוג של דוקטור ג'ייקל ומיסטר הייד – כעורך דין שמו מריו קוסטה, ואילו כגבאי בית הכנסת שמו שלמה שולזינגר והוא לבוש כחסיד; וכן מוטי פחימה, חבר ילדות של מאוריסיו מבית־שמש, שמציע לו להגר לברזיל ולעבוד שם כמורה בבית ספר יהודי. כשמאוריסיו לא מתקבל לעבודה, פחימה מציע לו לעבוד במפעל הפלסטיק שבבעלותו ובבעלות מייקל גרוס. בהמשך, מאוריסיו יתקבל לעבודה בבית ספר יהודי אחר, שהמנהל שלו הוא רב חרדי מבני־ברק. הוא מתיידד עימו ואף חווה איתו ועם משפחתו הרפתקה מסמרת שיער, כאשר מכוניתם נתקעת בלילה מול אחת הפאבלות המסוכנות בברזיל. אגב, בכל הקשור לתיאור החיים בברזיל, על כל ההיבטים שלהם, הרומן אמין מאוד, וניכרת בקיאותו וחיבתו של סויסה למדינת הענק הזו.
זר בארצו
כאשר משבר כלכלי חמור פוקד את ברזיל, מחליטים שני ידידיו הטובים של מאוריסיו, גרוס ופריירה, להגר לארצות הברית והופכים שם לאנשי עסקים ידועי־שם. הם מזמינים את ידידם הוותיק להצטרף אליהם, ומסייעים לו להקים בפילדלפיה בית מדרש לפי טעמו. אלא שבעוד גרוס מתחזק בעסקים חובקי עולם, טוביה סגי נהור, לצד עסקיו, מתחזק בדתו ומייסר את מאוריסיו בשוטים על צורת הלימוד המכילה שלו, ואף מביע את אי־שביעות רצונו מכך שמאוריסיו נישא לאישה שאינה מספיק דתייה לטעמו.
"אני מעוניין לגדל כאן תלמידי חכמים שהאמת תבער בהם. שיקרעו את השמיים בתפילות… שילמדו כאן רק תוירה ועוד תוירה", אומר פריירה, ואילו מאוריסיו טוען כנגדו, שהדת "אינה גן עדן אלא פרדוקס". ניסיונותיו של גרוס לפשר בין הניצים אינם עולים יפה, הידידות רבת השנים הופכת לקרע בלתי ניתן לאיחוי, ומאוריסיו ניצב שוב בפני צומת דרכים.
הרומן עוסק גם בסוגיית ההגירה ובקשייו של מהגר ישראלי ביבשת אמריקה, והוא בוחן אותה בזמן הווה וגם בזמן עבר. מאוריסיו הוא מהגר ובנם של מהגרים ממרוקו, וצאצא של שד"ר טברייני, רבי שלמה בן יצחק, שיצא לשליחות באמצע המאה ה־19 לאזור נידח במרוקו. תיאור מסעותיו בהרי האטלס מזכיר במשהו את "המסע אל תום האלף" של א"ב יהושע. כאשר השד"ר הקדוש מבקש לשוב לעירו טבריה הוא מגלה שהוא לא שולט עוד בגורלו, נשאר בנכר ואף מקים משפחה. סויסה מגולל את תולדות יהודי מרוקו ואת תולדות משפחתו של מאוריסיו, שלבסוף עולה ארצה, לאחר שהאב מחלים ממחלת השחפת (תיאור אשפוזו בסנטוריום הוא בעל ערך ספרותי רב).
כעשרים ושבע שנים לאחר שמשפחתו השתקעה בבית־שמש, וכאילו מדובר בגזרת גורל, מאוריסיו הולך בעקבות הסבא־רבא, וחוזר לגלות (הרומן מייצר מעין הקבלה מרומזת ביניהם). לא פעם קשיי הגלות כמעט מכריעים אותו והוא שוקל לשוב ארצה, אך מתרחשים לו מעשי ניסים, ובכל פעם שהוא מחשב לעלות לטיסה לארץ הקודש, נמצאת הישועה שמשאירה אותו לבסוף במקום שהותו. פעם אחת בברזיל ופעם שנייה בארצות הברית, כשהוא כבר אורז את משפחתו ונוסע ארצה
לא רק הישועה הניסית גורמת לו להישאר או לחזור לחו"ל, אלא גם העובדה שהוא אינו מוצא עוד את מקומו בארץ, לא בישיבה ולא בחיים. זר הוא לעצמו והמדינה זרה לו, כך ששם הספר הוא בבחינת תרתי משמע. "שמיים זרים" מרמז לכאורה על ארצות זרות שבהן הוא מוצא לו משכן, אבל גם שמיה של ישראל הפכו זרים לו. בביקורו בארץ הוא מגלה מדינה שעברה, כלשונו, "מתיחת פנים", ושהוא מרגיש בה "כזר שנקלע למקום המאיים להקיאו". וכך כותב סויסה על חוויית המהגר, שיש לה היבט חשוב בעיצוב הרומן: "והרי הוא עכשיו גם ישראלי, גם ברזילאי וגם אמריקאי, ובעצם: לא ישראלי, לא ברזילאי ולא אמריקאי, כי אם ברייה חדשה שנולדה מזיווג כלאיים".
סיפור תולדות המשפחה במרוקו מתארך יתר על המידה לטעמי, כאילו מדובר ברומן בתוך רומן, ועוצר במקצת את שטף הקריאה. סויסה, השולט במיומנות בסודות וברזים, לא תמיד יודע את סוד הצמצום. פה ושם הרומן אף נזקק לריסון שפתו העשירה והמיוחדת, למשל במילים כמו "נתארמל" (נתאלמן) ו"מתקרי", שמובנות אמנם לקוראים, אך עלולות להיראות כהתנאות מיותרת.
תורה וכדורגל
אפשר למצוא לא מעט הקבלות בין הרומן הנוכחי, "שמיים זרים", ובין הרומן הראשון של סויסה, "העילוי". שני הרומנים מתאפיינים בעיסוק בעולם התורה, בפולמוסים אמוניים, באמונה ובכפירה, וגם בכדורגל. "העילוי", שהוא רומן חניכה, מתרכז יותר בחיים בשיכון בעיירה דמוית בית־שמש, ואילו כאן בית־שמש מוזכרת בשמה המפורש, אם כי היא רק ספח לעלילה שמתרכזת יותר בחיים בחו"ל. שני הרומנים הם סמי־אוטוביוגרפיים, ובשניהם הגיבור המרכזי הוא למדן, עמקן וספקן, שעוזב את עירו ואת ארצו ויוצא אל העולם הגדול.
יתרה מכך, שני הרומנים נפתחים בסצנה שרוחה מעט דומה: אדם יוצא לנסיעה כדי לבקר שכיב־מרע. ב"העילוי", מהגר ישראלי שחי בארה"ב חוזר במיוחד ארצה כדי לבקר את גיבור ילדותו הנוטה למות, ואילו כאן מדובר בביקור של דמות־משנה, טוביה סגי נהור, אצל חברו הטוב מייקל גרוס, השוכב מחובר לצינוריות. שני הרומנים מתאפיינים במוטיבים של נסיעה והגירה, באחד מן החוץ אל הפנים, ובשני מן הפנים אל החוץ. שניהם מתלכדים אפוא לז'אנר ספרותי מיוחד, שמשלב בין הגירה לאמונה, כזה היכול לקלוע לטעמם של קוראים דתיים וחילוניים כאחד.
על משה סויסה אפשר לומר "סופר נולד". הוא עסק ברבנות ובעיתונות ושלח ידו במקצועות נוספים, אך משעה שהגיע לגיל שישים פלוס גילה את עצמו מחדש בעיסוק שלמענו נולד – כתיבת ספרות. אפשר היה לשבץ את סויסה במשבצת הסופרים ה"אמוניים", או להשוותו לחיים סבתו, שגם הוא רב ואף הוא כותב בעברית מיוחדת, אך את סויסה מיותר לתייג.
כתיבתו של סויסה היא מעין שעטנז בין העולמות – עולם ההלכה והעולם החילוני – והוא מצליח לגשר ביניהם במיומנות. בשני הרומנים שפרסם עד כה הוא מביא מכל העולמות; הן מעולם התורה, שבקיאותו הרבה בו ניכרת באינספור ציטוטים שרובם קולעים מאוד למטרה, ועד עולם הכדורגל, שאף בו הוא בקי מאוד בשמות השחקנים ובתוצאות המשחקים. בדרך הוא פוקח את עיני הקורא בניתוחים ספרותיים־סוציולוגיים על עולם שלישי ועולם ראשון, וכמובן גם על סוגיות ברומו של עולם ועל בורא עולם. כל התמהיל העשיר הזה יוצר נזיד משובח, ולא רק במרכיב השפה ואוצרות החוכמה כמעין ציפוי דקורטיבי. סויסה מפליא לעצב עלילה משתרגת, שחוטיה נקשרים בסופו של דבר בתפירה מיומנת.
