"הירדן עדיין במקום?", שאלתי את החבר'ה במדים שפגשתי בקריית־שמונה לפני כמה שבועות. הוא במקום, הבהירו בחיוך, אבל המליצו בחום להתאפק ולא לעבור שם בדרך הביתה. יום קודם לכן היו נפילות באזור בית־הלל וגם בנקודות קרובות יותר לנהר האטרקטיבי, אז מומלץ לוותר על ביקור. "תחזרי כשיירגע פה", אמרו לי, "מבטיחים לעשות לך סיור כמו שצריך, גם בירדן".
עם כל הכבוד לצה"ל, ויש המון כבוד, הירדן לא דורש סיור מודרך. הוא עצמו מדריך את המסיירים בגנום הישראלי; חוצה אקלים מצפון לדרום ומותח קו גבול בין הרצוי למצוי, בין ה"ריאל פוליטיק" המודרני למפץ ההתיישבות ההיסטורי המתועד בספר הספרים.
סוד הקסם של הירדן בהיותו פתוח לכל דורש, עוד מימי המפגש הדרמטי בין רבי יוחנן לגיסו המיועד ריש לקיש. בטיילת כפר־בלום אפשר להתחבר לשורשים קדומים עוד יותר: גם אם שכחת את התנ"ך בבית, הפסוקים הרלוונטיים למקום פוגשים אותך מדי כמה צעדים, חרותים במרצפות הטיילת של הקיבוץ הסוציאליסטי הסמוך, מעגנים את הקושאן שלנו From the River to the Sea. לא רק תושבי האזור, גם חובבי הטיולים מכירים כל עיקול בנהר המרהיב הזה, כל מפלון וכל סבך עצים קוצני שנוטה לתלוש מהראש כובעים ומטפחות במהלך שיט משפחתי. ממפגש היובלים שלו בשדה־נחמיה ודרך גשר בנות יעקב, בארץ הצימרים הנטושים והמטעים הכמהים לידיים עובדות. דממת הקיאקים ושתיקת טיולי הג'יפים של השנה ורבע האחרונות קורעות עדיין את האוזן, אבל בעלי הרגישות המוזיקלית למדד לחץ העם מעידים שצליל ראשון של תקווה כבר מתגנב לאזור. אם לא בחול המועד פסח, אולי לפחות בקיץ, אומרים כאן בזהירות. אולי־אולי עם ביכורי המנגו הבאים, ישובו גם חלוצי התיירות לאזור.
מה צריך כדי להחזיר את המטיילים? פחות או יותר מה שצריך כדי להחזיר את התושבים עצמם: ביטחון אמיתי. לא תחושת ביטחון, לא אחוזים גבוהים של ביטחון; ביטחון מלא, בכפוף לגזרות משמיים. ביטחון כמו זה שיש למי שקובע פגישה בעיר מודיעין או נרשם ללימודים גבוהים בתל־אביב. נכון, בשנה האחרונה ועד ממש לפני שבוע למדו אזרחי ישראל לאתר גם שם מרחבים מוגנים, ובכל זאת אי אפשר להשוות זאת לתדירות המתקפות שיישובי הצפון, מגולן ועד ים, ספגו השנה.
כלי התקשורת מתחרים ביניהם בסיפורי זוועות על אודות ההרס באזור, מדגישים את החשש והאימה, אבל למען האמת יש בצפון גם כמיהה רבה לחזור, לבנות ולשקם ולפתח עוד יותר, הרבה יותר. "בשביל שזה יקרה אני צריך להבטיח לנופשים שהם חוזרים מכאן מחוזקים, לא בטראומה מאזעקה", אומר לי אחד מבעלי הצימרים. "כמה בטוח צריך להיות פה מבחינתי? תראי, החלום שלי זה לפתוח את המתחם כאן לחטופים שיחזרו ולבני משפחתם. שינקו פה את הראש, יעבדו את הטראומה. זה כמה רגוע צריך להיות פה".
לא הרתעה, הכרעה
מאז 7 באוקטובר מרבים לדבר על קריסת תפיסת הביטחון של ישראל. הגדר המגינה לא הגנה, המודיעין הכל־יודע לא ידע, ההרתעה עבדה הפוך לגמרי: ישראל הייתה מורתעת מלפתוח במתקפת מנע, והותירה את גורלה לגחמות האויב. במקום לפתור את המצב התנהלנו איתו מסבב לסבב. אז לך תשכנע מדינה שלמה שאותם מנהיגים פוליטיים וצבאיים יצליחו לייצר בצפון מציאות שונה מזו שבנו במשך שני עשורים בדרום. זה לא יכול להסתכם בשיפור המודיעין ולא ביכולות ההרתעה, אלא בנחישות ההכרעה.
למעלה מיובל שנים שאנחנו מתווכחים כאן איפה צריך לעבור הגבול, במקום להכריע קודם כול איך הוא יתנהל. מעצימים מיגון אווירי ויכולות טכנולוגיות מתחום המדע הבדיוני, אבל קושרים מנטלית את היד שעל ההדק מול אויב עממי. עבור תושבי הצפון והדרום, עבור כולנו, כל הפרת סדר קטנה שבקטנות חייבת להיות מטופלת באגרסיביות מרבית. לא עוד הליכה על קצות האצבעות כדי לא להרגיז את דעת הקהל הבינלאומית, ולא חשש מפני אמברגו נשק. גבול כמו שגבול עם מדינת אויב אמור להיראות. חשד מקסימלי, סבלנות מינימלית.
שעת המבחן שהוגשה לפתחנו כעת בגבול הצפון היא קריטית, לא רק משום שכל המזרח התיכון מביט בסקרנות ורושם לעצמו לקחים, אלא בעיקר משום שאזרחי מדינת ישראל מביטים ורושמים. האויבים שלנו תמיד ישאפו להשמיד אותנו, תושבי ישראל הם אלה שיכריעו איפה באמת יעבור גבול ההתיישבות. 0
