אין משל טוב יותר למצבו של השיח הציבורי בישראל מן העובדה שממש בזמן שדובר צה"ל ניסח את התנצלותו על שהביע במסיבת עיתונאים דעה לגבי חקיקה המונחת לפתחה של הכנסת, התנצלות שבה הבהיר חד־משמעית שאל לו לדרג הצבאי לעסוק בפוליטיקה, ישב אחד המחוקקים ממפלגת השלטון והקליד טקסט קצרצר שכינה אותו "דובר החונטה הצבאית".
השימוש במונח "חונטה צבאית" אינו דבר של מה בכך, שהרי בתודעת המאה ה־20 נרשמה כת צבאית אחת מעל כולן: החונטה הארגנטינאית בהנהגתו של הרמטכ"ל רפאל חורחה וידלה, שהשתלטה במרץ 1976 על רשתות הרדיו והטלפון של ארץ הגאוצ'וס והציפה את רחובות בואנוס־איירס בחיילים ובכלי רכב צבאיים, בדרך להקמת שלטון רודני שעמד על מכונו במשך קרוב לשמונה שנים, ובין שאר מרעין בישין שקשה להעלותם על הדף, השליך את מתנגדיו ממטוסים בעודם בחיים. חשדות לגבי טבעו של המנהג המזוויע הזה צצו לראשונה כשגופות נפלטו אל חופיהם של אתרי נופש ציוריים שאכלסו לרוב את החברה הגבוהה הארגנטינאית – ללמדנו שמהאימה של שלטון צבאי אין מפלט ואין חופשה.
האמת היא שאין צורך ללכת רחוק כל כך כדי לדמיין אפשרות של כוח צבאי המשתלט על מדינה דמוקרטית. למעשה, יש בסך הכול להפנות את המבט ליום שלישי, כשהעולם כולו נשא את עיניו לדרום קוריאה: הנשיא יון סוק־יאול הכריז על ממשל צבאי במדינה לראשונה זה יותר מארבעים שנה. הממשל הצבאי התפוגג כעבור שש שעות, אבל במהלכן הספיקו הדרום קוריאנים לחזות בכלי רכב צבאיים ברחובות סיאול ולהיזכר בתקופות אפלות למדי.
האם אכן חשב ח"כ בועז ביסמוט שאנחנו ניצבים בפני רגע כזה בתולדות ישראל? האם באמת חזה בעיני רוחו משוריינים הצרים על הכנסת? האם העמיד לנגד עיניו את כובד משקלו ההיסטורי המחריד של הצירוף "חונטה צבאית"? האם שיער בנפשו מה מרה היא הקללה הזאת כשהיא מופנית למפקדיו של הצבא שעודו נלחם בצפון ובדרום? האם שקל פעם ופעמיים לפני שכתבן? עבדכם הנאמן מתקשה להאמין.
איני חוקר כליות ולב (ואפילו לליבי וכליותיי שלי איני מצליח תמיד להעמיק חקר) אבל באקלים הנוכחי של השיחה המקומית יש יסוד להניח שהוא בפשטות, ובכן, לא חשב, לא חזה, לא העמיד לנגד עיניו ובוודאי לא שקל. במילים אחרות, הוא שלף מהמותן, מוכנית, את הגינוי הנורא ביותר והקיצוני ביותר שהצליח להעלות על הדעת בהקשר של מפקד הנוגע בפוליטיקה. הפוליטיקאי כמכונת ירייה קצרת רוח של נבואות זעם שזעם יש בהן ונבואה אין.
וזה המקום לדבר בו על קוצר הרוח החדש שפשה במקומותינו: קוצר רוח תמיד היה מין מאפיין מיתולוגי של הישראליות. לא פעם היחס אליו הוא סלחני למדי, כמין לוויית חן של הצבר הישראלי שנע בין עזות מצלקת לעוז רוח מפליא. את החיבה למושג הזה אפשר להבין מתוך הניגוד שבינו ובין איזו תודעת אורך רוח יהודי מן הגלות, אורך רוחו של מי שהיה מוכן לשאת את סבלו בשקט יחסי דור אחר דור. אנחנו הישראלים, על אדמתנו, לא נאריך אף, אנחנו נהיה קצרים וחדים. ואפשר לומר שזה מאפיין של הפוליטיקה שלנו מימים ימימה, אפילו לפני עידן הרשתות החברתיות, התגובה המיידית, הלא מחושבת, שמצריכה אחר כך מסע הבהרות והסתייגויות והתנצלויות מצד הקאובוי הפוליטי התורן ומקורביו.
אלא שקוצר הרוח הזה מסוכן יותר. לא רק התגובה המיידית, אלא התגובה המיידית שתמיד מוכנה להניח את הנורא מכול: זאב ארליך נפל בלבנון? נכריע מיד שאנחנו יודעים שהנסיבות הן סך כל פחדינו. אלי פלדשטיין במעצר? נודיע שאנו בטוחים שאין לכך בדל עילה מלבד ניסיון להפלת ראש ממשלה מכהן, ואפילו לא נטרח לקרוא את כתב האישום כשיתפרסם. שב"כ חוקר את סביבתו של השר בן־גביר? נודיע שזוהי הקדמה להשתלטות הבולשת על מדינת ישראל. כך נולדה הקלות בלתי נסבלת של השלכת "החונטה הצבאית" לקלחת הרותחת ממילא של הקיום בארץ הזו.
זיגמונד פרויד כתב על "תרבות בלא נחת" ואנחנו מצויים היום במצב שניתן לכנותו "תרבות נבואות זעם בלא נחת", ובמצב כזה, כאשר כל מאורע שאפשר לנהל לגביו דיון מעמיק הופך בן רגע לתמרור אזהרה אפוקליפטי, הצד שמנגד לעד ישלוף חרבות ויתכונן לגוג מגוג. במקום דיון ציבורי: דו־קרב בצהרי היום. אנו זקוקים בדחיפות להשתהות, לסבלנות בטרם ייפתחו חרצובות הלשון, לאורך רוח יהודי.
ואם כבר הזכרתי פה נבואות. בהפטרת השבת נישא בפי הנביא הושע אחד הפסוקים שהולכים עמי באשר אלך: "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם". הדרך, אמרו רבים מחכמינו, היא לעד אותה הדרך: הצדיק הולך, הרשע נכשל. איך צולחים דרך לא נודעת? עוצרים, לוקחים נשימה ארוכה, ורק אז מתחילים לצעוד.
