רבים סוברים כי ישראל צריכה לאחר המלחמה להשאיר בידיה "פרימטר" בגבול עזה, אזור שתיאסר כניסת פלסטינים אליו, כדי למנוע מחמאס – אם ישראל תיכשל בהשמדתו – או מגורמים עוינים אחרים לנצל את ההתקרבות לגדר לצרכים עוינים, כפי שנעשה לפני 7 באוקטובר. מן הסתם בצפון היה המצב דומה אלמלא מיהרה ישראל לוותר על הרעיון בהסכם הפסקת האש, והודיעה כי תאפשר לתושבי הכפרים בדרום לבנון לחזור לבתיהם לאחר תקופת מעבר.
רעיון אזור החיץ או אזור מנוע גישה – המושג "אזור חיץ" בצה"ל משמש בדרך כלל למטרה אחרת – בצורה המוצגת לעיל הוא הגיוני ואהוד, אך הוא סובל מבעיה אחת: בדרך כלל הוא לא עובד, או לפחות דורש כמה תנאים שלא סביר שיתגשמו במקרה הישראלי.
בעת לחימה אזור מנוע גישה בהחלט עשוי לעבוד, אך זה לא תמיד פשוט. הצרפתים הצליחו בקו מוריס שבגבול אלג'יריה־תוניסיה לעצור את הסתננותם של לוחמי הגרילה האלג'ירים ויחידותיהם הסדירות (ALN), אם כי בסופו של דבר צרפת נסוגה מהמדינה מסיבות אחרות. ישראל הצליחה כמעט לחסום את גבול ירדן בסוף שנות השישים למסתננים. בקו מקנמרה – מערכת אדירה של חיישנים מתוחכמים, כוח אש ועליונות אווירית – ניסתה ארה"ב לחסום את מעבר כוחות הווייטקונג וצבא צפון־וייטנאם לשטחי הדרום. מאמציה שנויים במחלוקת מאז ועד היום. בניית הקו נעצרה באמצע, בין היתר בשל עלותו העצומה.
מחסום הגבול ברודזיה, כיום זימבבואה, נחל הצלחה חלקית לכל היותר, כי לרודזים חסר כוח האדם להגיע במהירות לכל נקודת פלישה אפשרית. שדות המוקשים שלהם, שהיו מגודרים מצד אחד בלבד, הרגו חיות בר לא פחות משפגעו באנשי גרילה. אויביהם אף הצליחו לעיתים לקחת את המוקשים ולנצל אותם לצורכיהם. פינוי תושבים מאזור הגבול – ברצון או בכפייה – מילא תפקיד חשוב בחלק מקווי המכשול הללו, שכן הוא מנע מהאויב להיטמע באוכלוסייה לפני חציית הגבול או אחריה.
בתקופה שאינה כוללת לחימה רצופה, שימור אזור מנוע גישה נעשה מסובך מאוד. רוב הדוגמאות המצליחות כוללות שיתוף פעולה של שני הצדדים, גם אם מתוך עוינות הדדית. בגבול בין דרום־קוריאה לצפון־קוריאה שתי המדינות פינו את האוכלוסייה האזרחית מהאזור המפורז, למעט כפר סמלי אחד בכל צד. ספק אם מישהו באמת גר בכפר בצד הצפוני. דרום־קוריאה אף הגבילה את התקרבות אזרחיה לאזור החיץ במרחב הסמוך לו. האזור המפורז לא מנע מצפון־קוריאה לנסות לחפור מנהרות מתחת לגבול, וגם לא בלם סוכנים צפון־קוריאנים שביקשו להסתנן לדרום. בכל זאת, אזור החיץ סייע להגביל את היכולת לעשות זאת, וגם אפשר לשני הצדדים להיאבק זה בזה מעת לעת מבלי לגלוש למלחמה (לפעמים בנשק קר כדי להימנע מהסלמה).
מרחב הגבול בין ישראל לסוריה, מאז מלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת האזרחים הסורית, כלל מגבלות על שני הצדדים, ונועד להרחיק חיילים ולא אזרחים. למעשה, בהסכם נאמר במפורש כי אזרחים רשאים לחזור עד לגבול, אך הסורים הרחיקו אוכלוסייה יותר מכפי שהתחייבו בהסכם כדי להראות את הנזק שגרמו "הציונים הרשעים". לכן העיר קוניטרה לא שוקמה מעולם.
חמאס אפילו "שיתף פעולה" בגבול רצועת עזה בהרחקת האוכלוסייה העזתית מהגבול במשך תקופה ארוכה. כשלא שיתף פעולה עם צעד זה, ישראל ניסתה להעניש אותו בפגיעה במתקן פלוני או בדיונה אלמונית. "כוח הריסון" של חמאס נתפס כמועיל לישראל עד כדי כך, עד שב־2019, כאשר לוחמי גולני הרגו אחד מאנשיו, ישראל הבהירה שזו טעות – ולמעשה התנצלה ופרסמה את ממצאי התחקיר שקבע כי הכוח ירה בלי אישור.
כמובן, עוד לפני 7 באוקטובר התברר שכאשר חמאס לא מעוניין לשתף פעולה עם ישראל בהרחקת האוכלוסייה העזתית, זו מצליחה להגיע לגבול – ב"הפגנות השיבה" המפורסמות, ולאחר מכן בכרסום כמעט מלא של אזור החיץ.
אפילו בתקופה שישראל שלטה בחלקים מרצועת עזה לא היה היתר ירי חופשי במי שנכנסו למרחבי החיץ. הוראות הפתיחה באש ב"אזור הביטחוני המיוחד" בגבול הרצועה לפני ההתנתקות הדגישו כי ההימצאות במרחב אינה מחשידה אדם בביצוע פשע מסוכן ומתירה את דמו. נדרשו סימנים מחשידים או התרעה מוגדרת כדי לאפשר ירי בפולש הנראה כאזרח.
מדינות יכולות בדרך כלל לקיים אזור מנוע גישה אם הן מקימות אותו בשטחן – ובפרט אם הוא מיועד נגד אזרחיהן. כזה היה למשל אזור הגבול בין מזרח־גרמניה למערבה. חלק ניכר מאזור הגבול היה שטח נקי מתושבי מזרח־גרמניה, והשומרים על הגדר היו רשאים לירות במי שניסו להסתנן למערב. בעיקר בברלין המאוכלסת היו מי שהצליחו לחצות את הגבול במגוון דרכים. לפי ההערכות, כ־5,000 איש הצליחו לברוח מגרמניה המזרחית בין 1961 ל־1989, וכ־400 אחרים נהרגו במהלך החצייה.
במקרים אחרים, כמו בחלק מאזורי הגבול בין הודו לסין, צפיפות האוכלוסין נמוכה מאליה בשל השטח ההררי הקשה, והתושבים אינם נכללים בשיקולי שני הצדדים. באזורי החיץ בין סין להודו, שהוקמו ביוזמה חד־צדדית של סין אחרי המלחמה הסינו־הודית של 1962, המאבקים ניטשים על תוואי הגבול ועל כניסת כוחות הצבא, שכן אוכלוסייה אזרחית איננה רלוונטית לסכסוך.
חופשי זה לבד
ניסיונות לקיים אזור מנוע גישה לאזרחים ביוזמה חד־צדדית, בשטח שהיוזם אינו הריבון בו בפועל, כושלים כמעט תמיד. באופן מפתיע, מצב זה אינו קשור כנראה לסוג המשטר המנסה לאכוף את מניעת הגישה האזרחית. כך למשל, מרוקו ניהלה מלחמה ממושכת נגד חזית הפוליסאריו בסהרה־המערבית, והקימה בשנות השמונים את מכשול החיץ הארוך בעולם – כ־2,700 קילומטרים. לאחר הפסקת האש בינה ובין הארגון ב־1991, עוד בטרם הוגדרו כל פרטי אזור החיץ ב־1997, היא נתנה לכוח משקיפי או"ם לפקח על הפסקת האש, ולא הגיבה בירי על כל הפרה או התקרבות למכשול. בהמשך הופר ההסכם כמה פעמים, ולא פעם נכנסו אזרחים מסהרה־המערבית לאזור החיץ ואף הקימו בו מאהלי מחאה. הצבא המרוקני לא הגיב בירי בלתי מבוקר באזרחים. למותר לציין שרוב מכשולי הגבול הקיימים כיום אינם אזורי ירי חופשי – כמו למשל, גבול ארה"ב־מקסיקו, הגבול בין דרום־אפריקה לזימבבואה, ואפילו הגבול בין אזור הכיבוש הטורקי בקפריסין ובין החלק היווני של האי, הגם שיש בו אזורים שאין אליהם כניסה.
יתרה מכך, גם כיום בגבול הרצועה צה"ל אינו נוקט מדיניות אש חופשית, אפילו אחרי 7 באוקטובר. יש שלבים, מגבלות, הוראות פתיחה באש וכן הלאה. אין להניח שדווקא אחרי סיום המלחמה יוותר צה"ל על כל ההגבלות הללו באופן חסר תקדים. אין זה אומר ששליטה בציר פילדלפי או בשטח מוגדר אחר אינה חשובה. חסימת גבולות אויב כדי למנוע תגבורת, אספקה או בריחה אינה קשורה לשאלת היכולת לאכוף מניעת גישה במרחב חיץ כך שאזרחים לא ייכנסו אליו כלל.
האתגרים שיעמדו בפני ישראל אם תנסה ליצור אזור מנוע גישה אמיתי קשים מאוד. היא תצטרך לנקוט מדיניות אש חופשית שלא נקטה בעבר, ותיאלץ לשמר אותה במשך שנים גם כשתחושת האיום המיידי תדעך. מדינות אחרות לא הצליחו בדרך כלל לשמר זאת, גם אם ניסו.
ישראל תצטרך כמובן להתמודד עם האשמות בפגיעה באזרחים. ב־2018 האשימו שתי חוקרות ישראליות את הממשלה לאחר הרג עשרות עזתים בהפגנות "צעדות השיבה" כי "ההטעיה בנוגע למשמעות של ניסיונות חציית הגבול, והצגת המצב כסכנה קיומית, יוצרות לגיטימציה ציבורית לשימוש לא מוגבל בכוח… הניגוד בין המצב שבו רבבות חוגגים בשירה בחוצות תל־אביב וירושלים, ובתוך כך ההנהגה מדברת איתנו על איום קיומי, יוצר מצב בלתי אפשרי משפטי ומוסרי, וכן עמימות מסוכנת בהתמודדות מול האיום האמיתי העומד מולנו".
סביר להניח שבטווח הקצר נשמע פחות טיעונים כאלה מתוך ישראל, אולם הם ימשיכו להישמע מחוץ לה. בטווח הארוך, ספק אם ישראל תוכל להצדיק מדיניות אש חופשית כזאת, שלא הייתה הנורמה גם בעבר לאחר הפסקת לחימה.
קשה להצביע על פתרון קל לבעיה. האויב יצליח בסופו של דבר למסמס את החיץ, להתקרב לגבול ולהשתמש בכך בעתיד – אולי לעוד 7 באוקטובר, אולי לאיום קטלני אחר שאיננו יודעים כיום מהו. במוקדם או במאוחר, אוכלוסייה בצידו השני של הגבול תשוב להתקרב אליו, בין שיהיה זה נוח לישראל ובין אם לאו.
אוטומציה ויוזמה
מה כן אפשר לעשות? ככל הנראה ניתן לשנות את השאלה – כלומר, לא לשאול איך ליצור אזור חיץ נטול נוכחות אנושית, אלא לשאול כיצד למנוע מהאויב לנצל את היכולת להתקרב לגבול כדי לפגוע בנו.
תיאורטית, כמובן, אפשר ליצור אזור חיץ כזה בתוך ישראל, בשטח שנתון תחת שליטה מעשית שלנו. מעשית – ובצדק – מי שיחשוב לפנות ולו אחד מיישובי העוטף כדי ליצור שטח הפקר ייחשב לתמהוני במקרה הטוב. אבל לפחות מבחינה טקטית אפשר להקשות על האויב באמצעות אוטומציה, מהנוסח שצה"ל נקט בעבר בגבול ירדן ב"ארץ המרדפים" בשלהי שנות השישים. לא תהיה זו אוטומציה במובן של טכנולוגיה מתקדמת, אלא במובן של שלילת הבחירה. כך לדוגמה, אם שטח הגבול כולל שתי גדרות גבוהות וביניהן מוקשים, איש לא יעבור בטעות את הגדר. מי שיבחר להיכנס מיוזמתו לשדה מוקשים יהמר על חייו. אם ישראל תציב עמדות ירי המופעלות אוטומטית, ללא מגע יד אדם, לעבר כל תנועה בשטח שדה המוקשים – האויב לא יבחר "לנסות אותנו", שכן קשה לבחון שיקול דעת של מערכות נטולות שיקול דעת.
שיטה כזאת יכולה להיות פתרון טקטי. היא עשויה להאט מעט את האויב או לאלץ אותו לחפש פתרונות עוקפים. אך היא לא תשנה את הנחת היסוד הצבאית: חזקה על קו המגע עם האויב שייפרץ. אוטומציה גם לא תמנע מן האויב להתקרב עד לגבול. כפי שראינו ב־7 באוקטובר, אם חוסמים לאויב דרך אחת, הוא עלול למצוא דרך אחרת.
פתרון מועיל יותר יהיה כנראה להחליף את זווית הראייה. רעיון אזור החיץ שמוגן באמצעות ירי חופשי טומן בחובו הנחת יסוד אחת, שאפשר לנסח בעזרת הסיסמה העתיקה של המפלגה בראשות רחבעם זאבי עליו השלום: "אנחנו פה, הם שם – ושלום על ישראל". כלומר, גם הרעיון של גבול רגיל וגם הרעיון של אזור הרג סמוך לגבול מניחים שהגבול אינו מכשול רק לאויב אלא גם לנו, וגם אנחנו איננו אמורים לעבור אותו.
רעיון הירי החופשי מניח כי אפשר, בעודנו מגבילים את עצמנו מאחורי הגדר, להסתמך על ירי כדי למנוע מהאויב להתקרב ולמצוא פרצה. אולם יש עוד אפשרות: שאנחנו נתקרב אליו. הגבול והגדר לא יסמנו את גבול פעולותיה של ישראל. ישראל באופן מוצהר תפעל משני עברי הגבול, כשם שגדר הביטחון ביהודה ושומרון מסתמכת על כך שצה"ל פועל דרך קבע משני עבריה.
כמובן, גם זוהי אפשרות לא פשוטה. יש בה בעיות טקטיות, כמו חשש למארבים ומטענים בכל פעם שצה"ל יבחר לעבור את הגדר. יש בה בעיות גדולות יותר, כמו חוסר הרצון להיכנס לקרבות ולערוך סיורים אלימים על בסיס קבוע. שקט מוחלט לא יתקיים ככל הנראה, וייווצרו גם בעיות מדיניות. בעזה, ככל הנראה, הן יהיו משמעותיות פחות מבלבנון בשנים הקרובות, שכן ברצועה אין מדינה של ממש או הסכם רשמי בגיבוי מתווכים.
אולם אם לא נתייחס לגבול כאל מחסום שאנחנו לא חוצים, אזי צה"ל יוכל לפעול מעבר לו, לפגוע במאמצי השיקום של האויב ובניסיונותיו לבנות תשתיות לחימה סמוכות לגבול בחסות אזרחים, להרוס מבנים שיוקמו כדי להגביל את שדה הראייה שלנו, וכן הלאה. בין האפשרויות, שכולן לא מושלמות, עדיף לנסות את זו האפשרית יותר, ולא לקוות שפרימטר בר־קיימא יגן על ישראל. רבים הסיכויים שהוא ייכשל.
ד"ר יגיל הנקין חוקר עמית ירושלים במכון לאסטרטגיה ולביטחון (JISS), ומרצה להיסטוריה צבאית במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. המאמר מבוסס על מחקר שכתב למכון
