השיעור העיקרי שמלמדת מתקפת הפתע של המורדים בסוריה מתחיל במבט כולל על ההיגיון האסטרטגי שמניע את המזרח התיכון. הדינמיקה המחוללת כאן אי יציבות מתמדת נובעת מהתנהלות האזור בדפוסי מערכת אקולוגית, הרגישה ביותר לכל שינוי קטן באחד מגורמי המערכת. כך למשל, במערכת כזו צמיחת אוכלוסיית הבקר משפיעה על מצב האקלים. היפוכה של המערכת האקולוגית מיוצג למשל במערכת רכבות משוכללת, שתפעולה היציב מתוכנן ומנוהל באורח הנדסי. במערכת אקולוגית, לעומת זאת, היציבות היא תוצאה של שיווי משקל מערכתי, שהוא תמיד ארעי ורגיש לשינויים.
באופן דומה, שינוי אחד במערכת הכוחות במזרח התיכון, כמו תמורה בכוחו של חיזבאללה בלבנון, מחולל שינוי באזורים אחרים ומוציא את המערכת כולה משיווי משקל. אלא שתרבות המערב, השואפת לכנן מציאות של יציבות בת־קיימא, מתקשה לקבל את העובדה שהמזרח התיכון – התלוי במערכת היחסים בין חמולות, שבטים וארגוני טרור קיצוניים – מתנהל בדינמיקה של מערכת אקולוגית.
אלה התנאים שבהם התפרצה מתקפת המורדים הסונית למלחמה נגד שליטת צבאו של בשאר אלאסד והמיליציות השיעיות בצפון סוריה. הישגי המלחמה הישראלית נגד חיזבאללה בלבנון ונגד חמאס ברצועת עזה חוללו תנאים חדשים שסימנו הזדמנות להתפרצות מחודשת של מלחמת האזרחים בסוריה.
במזרח התיכון מתקיים חיפוש אחר הזדמנויות ללחימה חדשה, שכן מצבי רגיעה נתפסים בתור "הודנה" ארעית. וכך, ברגע של תפנית בנסיבות האזוריות, הכול עומד לבחינה מחדש. איש המערב נאחז באמונה שגם אם ההודנה מתחילה מתוך תפיסה ארעית, בכל זאת מרגע שתתבסס היציבות יתבטל הרצון לשוב למלחמה. מה שאיש המערב אינו מבין הוא שלא מנהלים משא ומתן על חלומות דתיים.
הטורקים חולמים על שיבה אל מרחבי האימפריה העות'מנית. לחלב היה בעבר תפקיד כלכלי וסמלי מרכזי בקשר לערי עמק חרן בטורקיה, ובהן העיר שלי, אורפה. אחרי נסיגת נפוליאון ממצרים ומארץ ישראל שאף מוחמד עלי, שליט מצרים, להרחיב את שליטתו מארץ ישראל עד חלב. בשנים 1839 עד 1841 התנהלה באזור המלחמה המצרית־עות'מנית השנייה. העות'מאנים הביסו את צבא מצרים בסיוע הבריטים, והדפו את עלי מאזור חלב עד פאתי סיני. סוריה הגדולה, שכללה את ארץ ישראל, חזרה לשליטת העות'מנים. אל הסדר האזורי הזה שואפת טורקיה גם היום, ומבחינתה המאבק מתחיל בחלב.
לא מדובר באוסף זיכרונות. לעבר הזה יש נוכחות מעשית בהנעת מאבקים דתיים ולאומיים, כך למדתי בין השאר בביקור בביתן האיראני בתערוכה בשנגחאי: על הקיר מול כניסת המבקרים נמתחה מפת האימפריה הפרסית מימי דרייווש, כמעין הצהרה שאיראן שואפת לשוב לעבר המפואר הזה. במזרח התיכון חלומות דתיים ולאומיים אינם דועכים, הם רק ממתינים להזדמנות נכונה לפרוץ.
צילום: EPA
29/03/2016
לאמריקנים שממשיכים לבקש כאן סדר אזורי יציב ובר־קיימא כדאי להציע לחשוב על המצב כמו על סופות ההוריקן שמתפרצות מהאוקיינוסים ומכות את היבשת מתוך מערכת כוחות שאינה בשליטת האדם. אומנם לא נעדרת יכולת לרסן מאבקים ולהשהותם בכאוס האזורי במזרח התיכון, אבל גם בהסדרים שנדמים כמבטיחים יציבות ורגיעה יש רגישות מתמדת לגורמי מערכת בלתי צפויים.
מתקפת המורדים מלמדת גם לקח טקטי חשוב על מאפייני המלחמה החדשה: כמו ב־7 באוקטובר, כך גם כאן ראינו התפרצות של קרב תנועה מהיר על בסיס כלים אזרחיים, ובהם אופנועים, ג'יפים וטנדרים שהובילו קבוצות ניידות וזריזות. גם מי שמבטיח מדינה פלסטינית מפורזת לא יוכל למנוע מהמדינה הפלסטינית לרכוש אופנועים וג'יפים.
ראוי למדינת ישראל לדמיין כיצד נראית פריצת מתקפת פתע של קבוצת סער מטולכרם וקלקיליה לביתור רצועת החוף. הפעם, תודה לאל, מדינת ישראל צופה מהצד בשיעור הזה בסוריה, אולם יש להפנים שצה"ל אינו יכול להבטיח עליונות מוחצת בכל הקשר.
