"אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה": כך הצהיר אמיר אוחנה, השר לביטחון הפנים לשעבר ויושב ראש הכנסת בהווה, שבוע אחרי אסון מירון, כשכיהן כשר לביטחון הפנים. דברי אוחנה הפכו למוקד ללעג תקשורתי, אבל אם מניחים את הציניות בצד – הרי שיש גרעין חשוב של אמת באמירה הזו.
אחריות היא אמירה שמביעה מחויבות מוסרית ומערכתית למה שאירע תחת סמכותו של "המבוגר האחראי". לכאורה, אילו עצר אוחנה לאחר המילים "אני אחראי", זה אולי היה משחק לטובתו. הטעות שלו הייתה שבחר להסביר שכשהוא לוקח אחריות הוא מתנער מהאשמה. אשמה היא כבר משהו אחר. אשם הוא מי ששגה, פגע והזיק. באשמה אין כבוד והגינות כפי שיש באחריות.
ההבחנה בין אחריות לאשמה חשובה כשבוחנים את טבח שמחת תורה. האסון לא היה כשל נקודתי: קונספציה של מערכת שלמה קרסה. באחריות הכוללת לכך נושאים ראשי המערכת, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון דאז יואב גלנט. האחריות שלהם היא לא על כל החלטה מבצעית, אלא על עצם מצבה של מערכת הביטחון: העקרונות שהנחו אותה, האישים שכיהנו בה, וככלל על כך שלא הצליחה למנוע את האסון.
לצידם יש אחריות גם לראשי ממשלה ושרי ביטחון קודמים, וכן לבכירים לשעבר במערכת הביטחון. לכל אלה יש אחריות למצבה של המערכת, אבל הם לאו דווקא האשמים באירוע עצמו.
הלוי, חליווה ובר הם האנשים שהחלטותיהם חרצו את גורל אותו היום. כשמדברים על אשמה, הכוונה למעשים פרטניים
יש מי שלגביהם אי אפשר להסתפק בסימון האחריות. הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש אמ"ן לשעבר אהרון חליווה וראש השב"כ רונן בר לא נושאים רק באחריות העקרונית. הם מי שקיבלו את ההחלטות הנוראיות והרות הגורל בזמן אמת. הם אלה שהחליטו לא לפנות את מסיבת הנובה, לא להזהיר את הכוחות בשטח, לא להעיר את ראש הממשלה. בהחלטותיהם בליל שמחת תורה הם חרצו במו ידיהם את גורל הנרצחים והחטופים.
לקיחת האחריות מצידם רחוקה מלהיות מספקת. הם צריכים להודות באשמה – לא על מה שהמערכת עשתה, אלא על מה שהם עצמם עשו. החלטותיהם השגויות הובילו לתוצאות הטרגיות.
לא במקרה ראשי המחאה נגד נתניהו בחרו בביטוי "אתה הראש – אתה אשם". לא "אתה אחראי", כי יש משהו קל ונוח במילה "אחריות". היא משדרת כבוד, בגרות, מנהיגות. אבל אשמה? זו מילה כבדה יותר, עם מטען אישי, כמעט פלילי.
אלא שאצל נתניהו וגלנט מדובר בדיוק באחריות: הם אחראים למערכת, אבל אינם אשמים אישית בהחלטות בעת האירוע.
למרבה הצער, לנתניהו יש קושי גם עם לקיחת האחריות. אולי הוא חושש – ובלא מעט צדק – שהאמירה תתקבל ככותרת מזמינה ללעג בתקשורת, שתוכיח את הטענה שהוא "הראש", ולכן גם "האשם". אבל החשש הזה מונע ממנו לשדר את תחושת האחריות הציבורית שציבור מצפה לה ממנהיג במעמדו.
השתיקה של נתניהו בנוגע ל"אחריות" אינה רק עניין של מילים, היא מייצרת תחושת ריחוק. נתניהו יודע לפנות ללב הציבור, אך נמנע מלהפגין את המנהיגות שאפילו אמירת "אני אחראי" הייתה יכולה לשדר. זה לא רק פוגע באמינותו, אלא גם מאפשר לאחרים – כמו הלוי, חליווה ובר – להימנע מהתמודדות עם שאלת האשמה.
"אנשי הביטחון, ואני ביניהם, היו הראשונים להודות באחריותם", אמר בר בשבוע שעבר. אמירה כזאת משדרת לכאורה שקיפות ויושרה, אך בפועל היא צעד טקטי שמטרתו להימנע מאשמה אישית. היא מאפשרת לבר, בדיוק כמו להלוי, לנער את כל הטענות ולהמשיך לפעול ולקבל החלטות כאילו כלום לא קרה.
הטבח בשמחת תורה הוא דוגמה צורבת לכשל מבני שהוביל לכשל מבצעי. האחריות רחבה – הדרג המדיני, מערכת הביטחון, אפילו התקשורת ששיתפה פעולה עם מסרים מוטעים. אבל האשמה מוטלת על מי שקיבלו את ההחלטות בזמן אמת.
הלוי, חליווה ובר הם האנשים שהחלטותיהם חרצו את גורל אותו היום. כשמדברים על אשמה, לא מדובר רק בכשלי המערכת אלא במעשים פרטניים שמישהו נדרש לתת עליהם את הדין.
