החודשים האחרונים מלאים במתקפות מצד השלטון ותומכיו נגד כל מוסדות המדינה החשובים. הצבא ושב"כ מתוארים כמי שאינם מהססים למדר את ראש הממשלה בנימין נתניהו ממידע, או אפילו לעצור ולענות את מקורביו רק כדי לפגוע בשלטונו. בערוץ 14 שב"כ מכונה בקביעות "שטאזי". "המהפכה המשפטית" הביאה לעולם חוקים שמיועדים לאפשר לקואליציה לבחור את כלל שופטי העליון, אף שרפורמת סער על בחירת השופטים כבר יצרה מאזן אימה ואיזון בין הקבוצות.
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה זוכה לגינויים ואף לקללות בוטות, שלא לדבר על איומי פיטורים, שעלולים להגיע חלילה עד כדי סכנה לחייה. אומנם גם נתניהו זוכה לגידופים, אבל הוא מאובטח הרבה יותר טוב. תאגיד השידור הציבורי מאוים בסגירה. יש חשדות, ששופטים עצמאיים לא הקלו בהם ראש, שאנשים המקורבים לראש הממשלה הדליפו חומרים מסווגים לכלי תקשורת זרים, ואף בהצגה מעוותת שלהם.
במקביל, מפקד ימ"ר ש"י נחקר במח"ש בחשד לסיכול מעצרים של אנשי ימין קיצוני, בציפייה לקידום על ידי השר בתמורה, ונציב שב"ס נחקר בחשד לשיבוש חקירה כשעדכן את הקצין הבכיר על החקירה הסמויה נגדו.
מה שמדאיג עוד יותר הוא שכל המסכת הקשה הזו זוכה לביקורת רק מצד שמאל. אנשי ימין, אפילו המתונים והממלכתיים שביניהם, כמעט אינם מרימים קול נגד התופעות החמורות האלה. זה מעיד על שיח ציבורי שהפסיק להיות ענייני. הזהות המחנאית היא שמכתיבה את ההתייחסות. למה זה קורה?
התבוננות כנה ולא מחנאית תצביע על כך שהדברים קורים עכשיו בימין משום שלפחות חלקם קרו עוד קודם מצד שמאל – במיוחד במערכות התקשורת, המשפט והאקדמיה. המערכות האלה מנעו במשך שנים את קידומם הענייני של אנשי ימין, ויצרו מצב של הטיה כבדה לשמאל באולפנים ובחדרי העריכה. הן זלזלו בטענות ענייניות וצודקות של הימין, וגם של אנשי משפט הגונים, נגד שינויים פסולים שנעשו במערכת המשפט.
אפילו ב־2023, כאשר הארץ סערה בוויכוח על הרפורמה המשפטית, סירבו אנשי המחנה הליברלי לכל פשרה, ומנעו גם מנציגיהם הפוליטיים להסכים לכך. מבחינתם, כל שינוי במצב המשפטי הנוכחי הוא אסון לדמוקרטיה. השמאל זלזל במשך שנים בטענות המוצדקות של הימין, ועכשיו הוא זוכה ליחס דומה ביחס ליוזמות מסוכנות וקיצוניות הרבה יותר מאלה שנקט בשעתו. זה טבע העולם: תגובות הרבה פעמים קיצוניות מהתופעות שנבעו מהן.
אבל פגיעה קשה במוסדות המכוננים של החברה הישראלית אינה עניין של ימין או שמאל. אם לא יהיה כאן שידור ציבורי איכותי, אם השופטים ימונו מטעם השלטון, אם הצבא ושב"כ יהפכו גם הם לגופים פוליטיים, אם אנשי צבא ומשטרה יפעלו לא לטובת האינטרס הציבורי אלא לטובת האינטרס הפרטי והפוליטי של ראש הממשלה ושריו – לכולנו יהיה רע מאוד.
חוק הגיוס צריך להיות המודל המכונן של הימין לגבי יחסו להתקפות על כלל מוסדות המדינה. למרות הסכנה שממשלת הימין תיפול, רבים בימין מוכנים להילחם נגד פטור הגיוס לחרדים. מדוע? כי שנת המלחמה הפכה אותם למודעים יותר למחיר הלאומי והאישי שהפטור הזה יוצר.
כדאי שגם בשאר הנושאים הדיון יחזור להיות ענייני: אם יש טענה עניינית כלפי מחלקת החדשות של התאגיד, לגיטימי ללחוץ על תיקונה, ובמצב קיצוני אפילו לאיים בהקפאת תקציב המחלקה. אך אין הצדקה לאיים בשל כך בסגירת התאגיד כולו. אם יש טענה עניינית על סמכויות יתר שמערכת המשפט נטלה לעצמה, צריך לפעול לתיקונן בלי להפוך את כלל השופטים למינויים פוליטיים.
במקביל, הגיע הזמן שגם המחנה הליברלי יתייחס לסוגיות חיינו באופן יותר ענייני. לדוגמה, אם יש נערי גבעות מסוכנים צריך לפעול נגדם, ולא להאשים את כלל הציונות הדתית באלימות. צריך להודות גם בטעויות שנעשו במשך השנים במערכות התקשורת והמשפט, ולפעול לתיקונים ענייניים לפני שהזעם מימין יגרום להן לקרוס לחלוטין.
השמאל אומר בצדק כבר שנים: לא מספיק להילחם בטרור, צריך גם לייבש את הביצה שמזינה אותו. המשפט הזה נכון גם לגבי יריבים פנימיים.
