את חטאיי אני מזכיר היום: אחת התוכניות המעטות שאני נהנה לצפות בהן בטלוויזיה היא אזור מלחמה בערוץ 13. יש משהו אותנטי ומרתק במדורת השבט השמאלנית הזאת. היא מושיבה יחדיו מדי ערב חבורת אנשים שמודעים מאוד לפריבילגיותם, מודעים מאוד לכך שהם מיעוט נכחד מבחינה פוליטית, ונושאים בגאווה – שמעניקה גם לא מעט רגעים קומיים – את דגל האנכרוניזם התקשורתי. הפאנל מקים לתחייה מדי יום את שנות השמונים העליזות, כשהיה אפשר להתעלם מכל אחד שחושב אחרת.
השבוע, אחרי שדנו בכובד ראש בענייני השעה – אם תהיתם, השורה התחתונה שעולה בכל הנושאים לדיון, כולל מזג האוויר, היא שבנימין נתניהו הוא אסון למדינה – אירחה החבורה בניצוחו של רביב דרוקר את אלון ליאל. הדיפלומט לשעבר, שכיהן תקופה קצרה גם כמנכ"ל משרד החוץ, הוציא לאור לאחרונה את הספר "וכיתתו", שסוקר שלושה סכסוכים בינלאומיים ובוחן כיצד הצליחו הצדדים הניצים להוריד את הלהבות, עד שהשיגו שלום קר לפחות.
בלב התשובה לשאלת המחקר של הספר – "איך הצליחו הקתולים והפרוטסטנטים באירלנד, הטורקים והיוונים בקפריסין, והשחורים והלבנים בדרום־אפריקה להיחלץ ממעגל האלימות הקשה בסכסוכים ביניהם?" – עומד לדברי ליאל שינוי אחד גדול שעולה על כל שאר המשתנים בסכסוכים הללו: הערכה וכבוד. בשלושת המקרים, כך מתברר, היה צד אחד חזק יותר שהרגיש עליונות על האחר, מה שהוביל לתחושות עממיות רווחות של התנשאות ובוז לצד השני. ברגע שהפער החל להיסגר וחברי הקבוצה השנייה החלו לחוש שמתייחסים אליהם ביותר כבוד ובפחות התנשאות, היה אפשר לדבר באמת על יכולת לסיים את הסכסוך.
דרוקר התעקש – בצדק – ושאל את חברי הפאנל שלו שוב ושוב אם הם חשים התנשאות או בוז כלפי הפלסטינים. השיבו מה שהשיבו, זה פחות חשוב. מה שהיה מדהים בעיניי הוא שאיש מהיושבים באולפן לא אמר לדרוקר: אבל רגע אחד, רביב, איך אתה מתעלם מהדמיון המדהים בין מה שאנחנו מדברים עליו כרגע לבין האייטם הקודם שעשינו?
האייטם ששודר לפני כן עסק בריאיון של אבישי בן־חיים אצל רוני קובן בכאן 11. קובן ניסה לאלץ את בן־חיים לדחוף דמויות בציבוריות הישראלית ל"קופסאות" הקשיחות של ישראל הראשונה או ישראל השנייה. בן־חיים התקשה לעשות זאת בכמה מהמקרים, ומבחינת השמאל הישראלי – שמתעב את בן־חיים, כי לטענתו התיאוריה שפיתח נועדה לסייע לנתניהו להמשיך לעשות הפרד ומשול בחברה הישראלית – זה היה האות לפתיחתה של חגיגה ברשתות החברתיות, וגם באולפן אזור מלחמה.
צילום: חיים גולדברג – פלאש 90
השמאל הישראלי מסרב להבין שעם כל הכבוד לחילוקי הדעות האידיאולוגיים עם הימין, מעליהם רובץ ענן עתיק יומין וכבד של תחושת התנשאות שחשים חלקים נרחבים מאוד בימין הישראלי, אותם אלה שאפשר לקרוא להם "הליכודניקים". הגילוי הנאות מתחייב כאן: אני, כמו רבים מקוראי העיתון הזה, שייכים לחלק אחר בימין. יש כאן גם ממד עדתי שאי אפשר להתכחש לו – כלומר, אפשר להתכחש אליו, אבל אז הסכסוך הזה ימשיך להתגלגל לנצח.
אלא שזו בדיוק הנקודה: בתוך שבט הימין, עם כל ההבדלים, הבעיות וההתנשאות שכתבתי עליה כאן לא פעם, אנחנו יודעים להסתדר. אבל כשההתנשאות מגיעה עם מטען פוליטי שונה, כאן כבר צריך הרבה יותר עבודה כדי להתחיל לצמצם את הסכסוך.
כמו שזה נראה כרגע, הצמצום הזה רק מתרחק. השבוע בכנס התנועה לאיכות השלטון תקף יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד שני אנשים בממשלה: שר התקשורת שלמה קרעי והשר לשיתוף פעולה אזורי דודי אמסלם. "נגיד שהוא ישתלט על התאגיד", אמר לפיד על קרעי, "הוא ידע איך עושים דרמה? הוא ידע איך עושים קומדיה או סרט דוקומנטרי? ברור שלא".
לגבי אמסלם לפיד היה חריף עוד יותר: "אני לא מזלזל בחבר'ה של אמסלם, אבל האם יש שם מצבור של 300 או 400 אנשים עם ניסיון ויכולות ניהול מוכחות שיכולים לטפל בחברות הכי גדולות במשק? האם להיות בחבר'ה של אמסלם מכשיר בן אדם לנהל תעשיות ביטחוניות בזמן מלחמה? חברת חשמל, רכבת ישראל – האם אפשר לסמוך עליהם עם המכרזים הכי גדולים במשק?"
קרעי לא יודע לעשות דרמה. מה נאמר ומה נגיד. הרי ברור ששר השיכון יצחק גולדקנופף יודע לבנות בתים, שהרי הוא טייח במקצועו. שר האוצר לשעבר יאיר לפיד הרי הוא דוקטור לכלכלה. "החבר'ה של אמסלם" – כמובן, לאמסלם יש חבר'ה, שהוא משחק איתם שש־בש בכל יום שישי במרכז המסחרי של עיירת הפיתוח שהוא גר בה. אם מישהו באמת לא מבין את האמירות העדתיות האלה של לפיד – אלה אפילו לא רמזים – הוא חייב להפסיק לראות תוכניות של שמאלנים בערוץ 13, ולהתחיל להתחבר לרחשי הלב של העם.
יש פה התנשאות עקבית, היסטורית ושורשית כלפי מזרחים ימנים, והתגובה המזרחית הימנית להתנשאות הבלתי פוסקת והבלתי נסבלת הזאת מתבטאת במה שאנחנו רואים כבר כמה שנים בפוליטיקה הישראלית, עניין שרק הולך ומתחזק – תחושת נקמה שמגובה ברוב דמוקרטי.
אני לא מתעלם לרגע מכך שהממשלה משתמשת בתחושת העלבון המזרחי באופן ציני להחריד. זה שמור לדיון אחר, חשוב בפני עצמו. אבל זה לא סותר במילימטר את מה שמאפשר את הטרלול שאנחנו רואים עכשיו, את מה שמתדלק אותו כל הזמן ואף אחד בכלל לא טורח לעצור אותו, רק כי לא מדובר בסכסוך חמוש שנהרגים בו אנשים. זו בסך הכול מדינה שהולכת לעזאזל.
