יש ויכוח גדול ביני לבין הד"ר, בכל הנוגע למשמעותה של הצטיינות לימודית. ייתכן שהעובדה שהיא ד"ר לנוירו־ביולוגיה ואני צועק ב"פטריוטים" משפיעה על מידת המשקל שכל אחד מאתנו נותן לאירוע. בעוד שהיא אמונה בבית על הכנת הילדים למבחנים, הכנת שיעורי בית ושמירה על אצבע על הדופק באופן תמידי, אני הרבה יותר משוחרר בנושא. זה לא לא־חשוב־לי־בכלל, אבל אני מאמין שמה שיותר קריטי כרגע הוא היכולת להתמודד בחברה של המון ילדים קטנים ואכזריים. שלושתם ילדים חכמים, כמו שכל ההורים אומרים, אבל מבחנים הם השלב הראשון בחיים שבו מישהו אחר מחלק ציונים לחוכמה לכאורה של הילד שלך.
לפני חודשיים היה לפלג מבחן בחשבון, שבו, איך לומר בעדינות, הוא לא יצא אייזיק ניוטון. כלומר, קיבל 56. הבית היה כמרקחה. שירן לקחה את זה עליה: "לא ישבנו איתו מספיק", "אנחנו חייבים לשים עין יותר", "אולי נביא לו מורה פרטית". אני לעומת זאת דגלתי בגישה של: "אבל מאמי, 56 זה עובר". תמצית ההבדל בין דוקטור לבין פובליציסט עאלק.
לפני שבועיים היה עוד מבחן, חשוב יותר, סוג של מיצב כזה או שקר אחר. הפעם שירן לקחה את זה כפרויקט, ישבה לו על הנשמה ועל המחברת, וחזרה איתו כל ערב על החומר. כשאספתי אותו מהמבחן שאלתי איך היה, והוא ענה כנהוג בתשובה רווית מילים ותיאורים שונים: "טוב". חיכינו שבוע במתח, אני זוכר את הרגעים האלה בכיתה, כשהמורה נכנס עם ערימת מבחנים וכל הילדים יושבים ומריצים תמונות של ההורים שלהם בראש. האמת אהבתי את הרגעים האלה, הייתי תלמיד סבבה, שמונים כזה אם תרצו, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל ילד שמונים. והאמת? בלי ממש ללמוד, יום לפני מבחן יושב קצת על החומר ומה שייצא ייצא, איך קוראים לזה בשפה מקצועית "עצלן עם מזל". היום זה קצת אחרת, התוצאה מגיעה לאפליקציה של בית הספר. במשך שבוע רפרשנו חזור ורפרוש את העמוד של פלג, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. קצת הרגשתי שהיה זה מבחן של ד"ר זמרי ולא של ילד בן תשע. ניסינו לא לשדר מתח לילד, שמצידו בכלל שכח שהיה מבחן. ואז זה קרה. שכבתי במיטה כשלפתע שמעתי צווחה מכיוון הסלון. זינקתי כנשוך שירן כדי לראות מי נפל או שבר או עיקם או פתח משהו, וראיתי אותה מביטה בטלפון בחיוך. 89. פלג קיבל את הציון באגביות ושאל מיד מה זה אומר בגזרת המתנות. אמרתי לו שמגיע לו כי הוא למד יפה והצעתי שכל ציון שיביא אחלק בשתיים ואתן לו את סכום הכסף שיצא כדי שיחסוך. הוא אמר לי שהוא לא חזק בחילוק ואם אכפת לו שנלך על כפל. אמרתי לו שעל חוצפה עושים שורש אז הוא אמר שהוא לא יודע מה זה שורש, אבל הבין את המסר וזורם עם החילוק. בירכתי את שירן על ההישג וביקשתי שתשקיע קצת פחות במבחנים הבאים כי נקלעתי להבטחות יקרות מדי. היא אמרה שהיא בכלל מתנגדת לתגמול כספי אז הצעתי גם לה והיא הסכימה.
הארי פוטר לצפוניים
מאידך, בגזרת הזאטוטים, אדם ניגש השבוע למבחן מחוננים, גפן בחרה לגשת בשנה הבאה ואנחנו זרמנו. לא מכריחים, רק מי שרוצה, בלי לחץ ובלי ציפיות מוגזמות. זה הרגע לציין שלמרות מבטי הפליאה שעוד מעט יעלו על פניכם, עבדכם הנאמן עבר בילדותו מבחן מחוננים ונמצא כזה. במשך איזה שנה, שלפו אותי כל יום שלישי מבית הספר 'בית זאב' בעפולה, ויחד עם איזה עשרה ילדים חכמים ממני בהרבה נסענו לבית הספר למחוננים בכפר־תבור. האמת? אני זוכר שכל מה שעניין אותי בחוויה היה לא לקבל את תדמית החנון כשאחזור למחרת לג'ונגל של בית הספר. בואו, גם ככה הייתי ילד נמוך ומתולתל מדי, ורק היה חסר לי שידביקו לי איזה תדמית חנונית ואני גמור.
בית הספר למחוננים היה קצת כמו בית הספר של הארי פוטר, רק בלי החלק המגניב של הקסמים. אני לא זוכר הרבה ממנו, רק שהיה מורה עיוור למוזיקה, שלימד אותנו לתופף ולנגן קצת בחליל. היו שיעורי חשבון עם שאלות של כוכבית שאף פעם לא באמת הצלחתי לפתור, והיה שם איזה קיוסק קטן כזה, שההורים שלי נתנו לי כל יום שלישי עשרה שקלים שאוכל לקנות בו איזה ממתק. ואני לא חיכיתי לידע, לחליל או לשאלת כוכבית אלא רק לרגע הזה בשבוע שבו אני הולך לקנות לי איזו שרשרת סוכריות או שלוק קפוא ומרגיש גדול כי שילמתי בעצמי.
כשהזאטוט התלהב בטירוף מזה שיש מבחן למחוננים, ניסינו להרגיע אותו. אנחנו נורא זהירים עם ציפיות, מצד אחד זורמים מאוד עם הרצון, מצד שני מנסים לעיתים בהגזמה להבהיר לילד שאם לא יצליח זה לא אומר עליו שום דבר. זה נורא קשה לשבת עם ילד שממש רוצה לעבור ולדעת שככל שאתה זורם איתו יותר ייתכן שתצטרך לכבות אכזבה גדולה יותר. שירן כמובן לקחה את זה על עצמה וישבה איתו כל ערב על מבחנים לדוגמה. בכל פעם שראיתי שהוא מתלהב כי הצליח לפתור משהו, שמחתי איתו ומיד הזכרתי לו שהוא לא חייב לקחת את זה כל כך ברצינות ושגם אם לא יעבור זה בסדר. יש מבט מוזר לילד שקולט שההורים שלו חוששים ממשהו שהם לא רוצים לספר לו. לזכותו ייאמר שהוא לא ספר אותנו והמשיך לאורך כל הדרך להגיד שזה ממש חשוב לו.
אגב, אני החלטתי אחרי שנה אחת לוותר על הביקור השבועי בכפר־תבור. נמאס לי, וגם כולם שם היו יותר חכמים ממני, בהגזמה. אני לא יודע אם זה עזר לי בחיים, אני רק יודע שלא משנה בן כמה אני, אימא שלי עדיין זורקת מדי פעם בשיחות עם חברות: "את יודעת שיותם היה בבית ספר למחוננים". אם כי, יש מצב שהעובדה שאני כבר כמה שנים לא מסיים את התואר הראשון שהתחלתי לפני 15 שנה, קצת מצמצמת לה את יכולות ההתגאות האקדמיות בי.
יום אחרי שהזאטוט ניגש למבחן, גילינו שהוא עבר. עכשיו יש עוד מבחן אחד לעבור, והוא יהיה רשמית "מחונן". אם תשאלו אותי, הייתי מוותר על זה. אם תשאלו אותו, הוא היה מוותר על לשאול אותי. שיהיה בהצלחה ילד, רק תזכור שזה אמנם לא אומר עליך כלום, אבל אם תתקבל אימא שלך תדחוף את זה בשיחות גם בעוד שלושים שנה. 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
