בשיחות שלי עם רעות, המאיירת המופלאה של הטור הזה, יוצא לי לא פעם להבין שיש בינינו מספר לא מצומצם של פערי עמדות ודעות. נושאים שככה בשוטף שלנו לא ממש מעניין אותנו להתעסק בהם, אבל כשהם צפים, הדיונים ביננו הופכים למלאים בהקלטות ווטסאפ של יותר משתי דקות, וקדיחות חופרות בשעות מוזרות.
מה שיפה בהם, בדיונים האלה שבשפה מעט פחות עדינה נחשבים ויכוחים, זה ששתינו יוצאות מהם מהורהרות, לא כל כך בטוחות בדעתנו המקורית בתחילת הדיון. מקשיבות זו לטיעונים של זו, ונותרות מבולבלות יותר משהיינו. ולמה זה יפה? כי האמת היא שהדיונים האלה לא כל כך חשובים. כלומר, ודאי שהנושאים שעליהם אנחנו דנות או הדעה של כל אחת מאיתנו היא דעה מכובדת וראויה לגמרי. אבל למזלנו ההשפעה שלנו מתחילה ונגמרת בדיון קצרצר בווטסאפ, ואולי מדי פעם בגלישה לטור מאויר שמשתף גם אתכם הקוראים במתחולל מאחורי הקלעים.
הוויכוח בינינו הפעם היה על הסערה האחרונה בנוגע להחלטה לסגור את תאגיד השידור "כאן", ולהוציא אותו למכרז פרטי, כך שהתקציב שלו לא יהיה ממשלתי, ואפשר יהיה לחסוך בכסף שנחוץ לנו מאוד כעת לשיקום המדינה שנמצאת באמצע מלחמה.
ולפני שאסביר לכם מה דעתה של רעות על כך ומה תגובתי מנגד, אפתח בגילוי נאות אמיתי מהלב שאני מאוד מאוד אוהבת את כאן. אני צרכנית גדולה שלהם בכל הפלטפורמות ובמיוחד בפודקאסטים, חושבת שיש בתאגיד הזה בשורה יצירתית מיוחדת במינה וחבה להם תודה גדולה על כך.
אני רוצה להניח בצד גם את הטיעון האומר שיש עוד הרבה מאוד מקומות שבהם הכסף שלנו מתבזבז, ושיתחילו לצמצם שם לפני שהם נוגעים בפלטפורמה תקשורתית נהדרת כל כך. זה כנראה נכון אבל בעיניי לא נוגע לדיון עצמו בכלל, ולא כאן המקום להיכנס לשיקולי האוצר ולקבל החלטות על הגופים השונים רוויי הכסף שצריכים להיסגר.
מי יממן את גינת הירק
אני רוצה להתמקד אך ורק בשאלה אם מוצדק או לא מוצדק שהממשלה, או יותר נכון משלמי המיסים, הם המממנים של תאגיד תקשורתי, גדול ומעניין ככל שיהיה. לצידה ניצבת השאלה אם ההחלטה לסגור אותו פוגעת או לא פוגעת ביצירה, בעולם הקולנוע הישראלי או בתרבות בכלל.
לטענתה של רעות, ואחרי שדנתי איתה בכך הבנתי שזו טענתם של רבים, התשובה היא כן. ההחלטה לסגור את תאגיד כאן ולהוציא אותו לשוק החופשי היא החלטה שתפגע ביצירה ותהפוך את התכנים בו לתכנים מסחריים הניזונים מפרסומות ורייטינג, ולאו דווקא משיקולי איכות ורצון להפנות זרקור גם לסיפורים שוליים ופחות מיינסטרימיים.
עם הטענה הזו מגיע גם חשש, ואני מבינה אותו מאוד, שבין השורות יש בהחלטה הממשלתית הזו רצון לשלוט בתכנים. למנוע יצירה חופשית נטולת אינטרסים ומניפולציות פוליטיות.
ואני רוצה לטעון הפוך.
אני רוצה לומר שאין שום דרך שבה יצירה יכולה להיגדע.
אין שום דרך שבה אפשר למנוע מאנשים שיש להם נפש של אומן ותשוקה להביא אותה לידי ביטוי, להגשים את רצונם. והעובדה שכרגע אני ואתם משלמים מכספנו הדל והמצומצם ממילא על תרבות שלא בהכרח נצרוך, היא בעיה גדולה יותר מהחשש שהתאגיד ייסגר.
העובדה שכרגע אני ואתם משלמים מכספנו הדל והמצומצם ממילא על תרבות שלא בהכרח נצרוך, היא בעיה גדולה יותר מהחשש שהתאגיד ייסגר
תארי לך, רעות יקרה, שכדי להחזיק גינת ירק מהממת שאני מדמיינת בראשי להקים – יידרשו כל אזרחי ישראל לשלם על כך מכספם. ממש כך, בעיניי גם לשלם על גוף תקשורת זה לא מוצדק.
וגם בגוף תקשורת ציבורי שבו יכולות להתקבל החלטות משיקולים שהם לא לטובת היצירה. ולהפך, בעיניי הניתוק מתקציבים צבועים מובטחים מכיסו של משלם המיסים יחייבו את התעשייה להיות עשירה, מקורית ומגוונת יותר.
ואחרי כל מה שכתבתי וכל הטיעון הזה בין אם לטובתו ובין אם נגדו, חובה לציין שעד כה פשוט התעלמתי מהאמת המרה בדיון הזה.
האמת היא שזה לא התאגיד.
זה גם לא חוק הגיוס ואפילו לא הרפורמה המשפטית.
זה האמון או בעצם חוסר האמון בממשלה ובמחוקקים, שרק הולך ומתעצם ככל שהזמן עובר. חוסר אמון שמונע מכולם להגיב בשיקול דעת אובייקטיבי ולייחס אוטומטית כוונות של רצון למחוק, לשלוט, להרוס את הדמוקרטיה, לבטל מיעוטים ועוד.
אמנם המבוגר האחראי בסיטואציה אמורים להיות המנהיגים שלנו, נבחרי הציבור שיעשו צעדים רציניים על מנת להשיב אמון בהם, בפעילותם ובדרכם, אבל גם מהצד השני צריך וחובה שיתקיים חשבון נפש בשאלה מה עלינו לעשות כדי למזער את חוסר האמון הזה. לבחון מה חלקנו בו ואיך מונעים את התרחבותו. ולא בשמיים היא.
