המדינה הסורית שנוסדה בשנת 1946 חדלה אתמול מלהתקיים. זו לא רק נפילת משטר אסד, אלא נפילת המדינה הסורית כמסגרת פוליטית מסדרת ומארגנת. צריך לומר בהקשר הזה כי נפילת סוריה ומשטר אסד הם חלק מאותו תהליך של טלטלה אזורית שהחל בשנת 2010 ולמעשה טרם הסתיים. מאותה השנה המזרח התיכון עבר שינוי – מעידן מודרני המבוסס על 'היגיון' של מדינות כמסגרות הפוליטיות המארגנות את המרחב, אל עידן טרום מודרני המבוסס על 'היגיון' שונה שבו קהילות, עדות, מבנים על-מדינתיים ותפיסות אידיאולוגיות נטולות גבול מגדירות את המרחב.
המזרח התיכון ממשיך עתה, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, בסוג של תנועה לאחור. זו תנועה לעידן הטרום לאומי והטרום מודרני. מבחינות מסוימות ניתן לראות בכך נקמה של המזרח במערב. המזרח מתנער מיסודות המודרניזם והלאומיות שנכפו עליו על ידי אירופה בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, אבל הוא רחוק מלהסתפק באותה התנערות ובחזרה אל העידן הטרום לאומי. צריך לומר כי תהליך ההתנערות הזה מלווה במקביל גם בכיבוש זוחל ושקט של מערב אירופה בידי המזרח הטרום-מודרני באמצעות סוכניו השונים, בעיקר קבוצות המהגרים שמעולם לא נפרדו מעולם התוכן האידיאולוגי שהביאו איתם מהמזרח וחותרים תחת אושיות הסדר המודרני-אירופי.
בהסתכלות כוללת ניתן לומר כי המזרח התיכון מדבר עתה בשפה פוליטית-תרבותית חדשה מצד אחד וותיקה מהצד השני. חדשה משום שהיא דורסת את קודמתה הלאומית-מודרנית שעוצבה בידי אירופה, ומאידך ותיקה מאחר שהיא מתחברת ליסודות התרבות הפוליטית מהעידן הטרום מודרני – בשורה שקשה מאד להגדיר אותה דרך הפרמטרים הפשטניים של חיובי או שלילי.
צריך לומר, במאבק הכוחות הפנימי בתוך המזרח התיכון 'ציר ההתנגדות' השיעי קיבל מכה אנושה. מבחינה זו, ישראל יכולה לסמן לעצמה ניצחון משמעותי במאבק שהיא מנהלת בשנה האחרונה נגד ייצוגיו ושלוחיו של הציר הזה. מצד שני נפילת סוריה ומשטרו של אסד טומנים בחובם גרעינים להתגבשות מציאות חדשה שמעמידה מציאות מזרח תיכונית עמוסת סיכונים ומורכבויות.
למציאות זו שתי השלכות מיידיות. האחת נוגעת למצב בסוריה שכבר איננה סוריה וקשה כרגע לדבר על הגדרה חליפית לישות החדשה המתהווה אשר הופכת תמהיל של מוקדי כוח עדתיים (כורדים, דרוזים, עלאוים), לצד מוקדי כוח ג'יהאדיסטים על-מדינתיים הספוגים בתפיסת עולם אנטי ישראלית לא פחות מתפיסת עולם אנטי משטרית, ושל נוכחות גורמים כמו טורקיה שמחזיקים בתפיסת עולם על-מדינתית שאיננה רחוקה כל כך מזו האיראנית.
מבחינה זו, ברמה הפרקטית, כל מערכת ההסדרים בשטח שעוצבה בין ישראל לבין סוריה פוסט המלחמה בשנת 1973, המבוססת על היגיון של הסדרה בין מדינות, נמצאת כרגע תחת סימן שאלה ועל כרעי תרנגולת אל מול גורמי כוח שאינם חושבים כלל במונחים של "גבול", שהוא מושג האופייני לישויות מסוג מדינות. הדבר מחייב את ישראל להגדיר קווים אדומים משלה ביחס למצב הזה, בעיקר במאמץ למצב חומת ברזל שתימנע מ"הג'יהאד הקטן" נגד משטרו של אסד להפוך ל"ג'יהאד גדול" נגדה.
ההשלכה השנייה המשמעותית יותר נוגעת לאיראן שאיבדה את הציר השיעי שלה, או לפחות את שתיים מבין זרועותיו [חמאס וחיזבאללה] ונמצאת על קו פרשת מים אסטרטגי. זו מציאות שעלולה לדחוק אותה לעשות מעשה ולפרוץ בתחום הגרעין כסוג של 'פינוי פיצוי' עוד בטרם יכנס לתפקידו הנשיא האמריקני הנבחר. מציאות זו מותירה את ישראל עם שעון חול שהולך אוזל מבחינת זמן התגובה והפעולה האפשריים שלה כדי למנוע את 'אושוויץ של טהרן'.
במבט כולל, ניתן לומר את הדבר הבא: ישראל נכנסה אולי לשלב השלישי של המלחמה שהיא מנהלת במזרח התיכון. השלב הראשון היה השלב המוכחש שהתחולל ממאי 2021 ("שומר החומות") ועד ה-7 אוקטובר. השלב השני התחולל בעצימות גבוהה מאז ה-7 אוקטובר ועד דצמבר 2024, ואילו עתה נכנסה ישראל לשלב השלישי של המלחמה. הפעם בצילה של מציאות מזרח תיכונית משתנה ואל מול שחקנים ותיקים כמו איראן שנמצאים בשלב של שידוד מערכות רעיוני, וכמו טורקיה שהופכת מיריב עמום ליריב הרבה יותר מוחשי ומאיים, ואל מול שחקנים חדשים שהופכים לשכניה החדשים מצפון.
ואי אפשר לסיים, ללא התייחסות אחת חשובה ומשמעותית הנוגעת למימד הפנים-ישראלי. המציאות המזרח תיכונית אינה פוסחת על ישראל. ישראל היא חלק מהתהליך העצום שעובר המזרח התיכון מאז 2010. היא חווה בשנים האחרונות גם כן התפרקות מיסודות מדינתיים מובהקים לטובת הגדרות זהות מבוססות על שבטים וקהילות [חרדים, חילוניים, ציונים-דתיים, ערבים ועוד] הנמצאים בסוג של מאבקי שליטה.
הרעיון המדינתי ממלכתי מבית המדרש של בן גוריון שנשען על אלמנטים כמו ריכוז העוצמה השלטונית, הקמת שירות ציבורי נטול צבע פוליטי, כללי משחק מוגדרים וכיבוד הסמכות הפוליטית – כל אלה נמצאים בתהליך מתקדם של שחיקה, בואכה סוג של מלחמת אזרחים בלתי מוכרזת. גם בהקשר הזה, נדרשת ישראל לא רק להציב ולבנות מחדש את הגבולות בינה ובין יריביה המוחשיים מבחוץ, אלא להציב את הגבול התרבותי-פוליטי בינה ובין המזרח התיכון, שמא תהפוך לחלק מאותו מצב צבירה של מרק עכור וסמיך שמאפיין את האזור כולו.
