כדי לכתוב על הספר של המשוררת ומבקרת השירה בכל סרלואי, יש להשהות. להשהות את ההזדהות הטבעית הנשית והדתית עם כל כך הרבה מן הרעיונות המובאים בספר, ולהתבונן בו מעמדת הביקורת השכלתנית. להשהות גם את הדחף והחובה לקפל קודם את הכביסה, לסדר את שולחן העבודה, לכבות את הרעשים בראש ולהתמסר, כי כמו שמתארת בכל, התסכול הוא דף ריק והמטבח הנקי הוא סיפוק.
הספר משלב כתיבה אישית אוטוביוגרפית ורגישה, עם מסות על כתיבה, על דימוי גוף ועל פמיניזם דתי במופעיו השונים, שעוברים בפועל דרך הגוף. המסות נטולות מרחק אקדמי, והן מתווכות את תוכנן לקוראת דרך התנסות פיזית, שעוברת בעורקים מתוך החוויה האישית של המספרת.
בכל סרלואי פותחת את הספר במקום שבו הכול מתחיל, הבית. בית הוריה בשכונת קריית־משה בירושלים, שלאחר גירושי ההורים התפצל לשני בתים. הילדות המתוארת היא נוקשה מעט: הקפדה תובענית משהו על קיום מצוות, סגפנות מסוימת באורח החיים, לצד אהבה ודאגה הורית וצלילה ילדית לעולמות של קריאה מפרה ומנחמת, מרחיבת עולמות ומשיבת נפש. קריאה שתהפוך למהות, למקצוע ולמפתח אל שער העולם.
היא כותבת בכנות על גירושי הוריה, אירוע נדיר ומכונן באותם ימים, שכפה אחרות מסוימת על המשפחה והכריח את הנערה בכל ללמוד לחיות בתוך פיצול. את החיים בשתי שפות רגשיות ומנטליות לומדים הרבה ילדים שגדלו בצילו של פער בין ההורים: הורה דתי והורה חילוני, הורה מזרחי והורה אשכנזי. מציאות כזו יוצרת התבוננות וקשב מכמה זוויות. פה הפיצול מובהק יותר, שכן מדובר בקריעה של ממש: שני בתים שאוכלים בהם את אותה ארוחת ערב, אומרים את אותן תפילות, אבל כפי שמתואר בספר באופן מכמיר לב כל כך, הפליאה בלשמוע שתי נקודות מבט, לעיתים הפוכות ממש, לאותו סיפור שמספרים הוריה; להיות עדה לתפיסת מציאות שונה ומנוגדת של אותה התרחשות – מפתחת יכולות להבין איך הזולת מפרש את העולם ומגיב אליו מכאבו.
מנקודת הפתיחה הזו יוצאת המספרת אל החיים. התבגרות בשנות התשעים, כשקולות חדשים מדברים על שלום ועל חלוקת הארץ והסכמי שלום נחתמים עם אויבים, מול קולות של פליאה, אכזבה וכאב. ומבעבעת גם שנאה חדשה והדדית משני צידי המתרס. הפיצול מתעצם בחוץ ובפנים. היא משתתפת בהפגנות, שיש בהן עוינות כמעט מדוקלמת כלפי מי שאחראי לאיום המתקרב על החזון והרעיון, על הגאולה ועל מסירות הנפש. ומנגד מחלחלת אל התודעה נוכחות של צד שני, שחושב אחרת וגם הוא מסור לרעיונותיו באותה מידה. היכולת הזו להקשיב למניעי הנפש של "הצד השני" תעמוד למבחן כשיקרה הנורא מכול, ומישהו עם כיפה על הראש ירצח ראש ממשלה יהודי.
החוויה של להיות השנואה והאשמה שוקעת במעמקי הנשמה, אבל אז מתחילות גם השאלות הקיומיות על הדרך שהותוותה. מי שגדל בדור הזה לא יכול שלא להזדהות עד העצם עם תהליך גיבוש הזהות נוכח אחד השברים הגדולים ביותר בברית הישראלית. הציונות הדתית נאלצה לצאת מאזור הנוחות שלה ולעשות חשבון נפש. ומי שלא עשה אותו, לא הצליח מעולם לבצע את הקפיצה אל הממד הבא של הבנת החברה בישראל ואתגריה.
על רקע כל אלה מתבגרת הנערה בכל ומבשילה לאישה שתובעת חיבור עמוק אל עצמה ואל העולם, ומוצאת אותו בכתיבה. "לכתוב פירושו לפגוש את התוהו, לצאת למסע אל התופת הפנימית, להכיר לעומק את תחושת הכישלון הנלוות למעשה כאשר הרעיונות המבעבעים בנפש – אלה שהיו עזים כל כך – מוטלים חיוורים ולחים על הדף".
הכחשה ובושה
הצימאון הגדול ללימוד תורה מוביל את הכותבת לחיפוש אחרי מורים ומורות, ומפגיש אותה בפעם הראשונה עם הפמיניזם הדתי, שעוד לא ידע שהוא כזה. כאן מתגלה פער נוסף בין הדרישה הסביבתית לדתיות אדוקה ולהתמסרות לקב"ה ולמצוותיו, ובין הדרת הנערה והאישה כמעט לחלוטין מלב הפרקטיקה של היהודי המאמין – הלימוד. זהו פמיניזם שנולד מתוך שוועת הנפש, עוד לפני מאבקים חברתיים של שוויון וייצוג. הוא צמח מתוך כמיהה שנשים דתיות רבות חוו עוד לפני שהכירו את המונח "מגדר", והואשמו ברצון שטוח להיות "כמו הגברים". בהמשך, סרלואי מתפלמסת גם עם מוסכמות של הפמיניזם ועם מורות הדרך שלו. למשל וירג'יניה וולף, שלימדה אותנו שאישה צריכה "חדר משלה", אבל כשלה להבין שאת השקט לכתוב מאפשרות לה עובדות משק הבית השקופות, שאת החלומות שלהן לא למדה להכיר.
ובכל תהליך ההתבגרות הזה ניצב, מוכחש ומבויש, הגוף. הוא נע בציר מקביל לאורך כל קווי העלילה והמחשבה של הספר, כישות נוספת. יש פה פעולה מוצלחת של המחשה כיצד גיבוש הזהות הלבדית, הפנימית והלאומית, עומד במקביל למחיקה של הגוף ואז לגילוי שלו מחדש עם החיבור אל האינטימיות והזוגיות.
רק לפני דור או שניים, בנות ונערות דתיות לא ידעו שיש להן גוף. הן בעיקר כיסו אותו, הסתירו אותו, ראו בו מין תשתית הכרחית כדי לשאת את הראש מלא המחשבות והאידיאלים הנשגבים. הן למדו שהוא יכול להיות מכשול, לכן אסור להבליט אותו. וככל שאת יותר חכמה ובעלת אישיות כך התרחקת ממנו יותר, כי העיסוק בו היה תפל, גנדרני. ומנגד, גם הציפיות החילוניות לא פוסחות על נשים חכמות ורוחניות שמשקלן עודף.
בכנות שאין בה חנופה לקוראת, הכותבת מתארת את המאבקים עם הגוף שמורד, את הדיאטות, ואת הכוח של הגוף להכתיב מצב רוח. פיצול נוסף: כאישה דתית למדת לראות בגוף שולי, נספח, אבל כאישה בעולם את יודעת שהמבט החיצוני אכזרי כלפי קילוגרמים עודפים ושיפולי שומן, רואה בהם כישלון וויתור עצמי. "הגוף הנשי כסמל סטטוס מנתק אותו מהיסטוריה ומהקשר שלו לעצמו. כמעט בכל שבוע מופיעה כותרת במדורי רכילות על ידוענית אחרי לידה שחזרה לעצמה מהר מאוד והנה היא לבושה סקיני ג'ינס וחוגגת במסיבה".
אלה דברים נכונים, אבל בדיון שמתקיים היום על התובענות כלפי הגוף הנשי, יש הדהוד גדול גם לקולות ברורים שיוצאים נגד השיפוט המחמיר הזה. בהם גם ידועניות שהגדילו לעשות והצטלמו בגרסה האנושית והטבעית כמחאה, ונשים מבוגרות שמסרבות לצבוע את השיער המאפיר. כך שאמירה כזו – גם כשהיא נכונה במקרים רבים – נשארת חסרה, ובמובנים מסוימים אנכרוניסטית. וזה קורה מדי פעם בספר, בבואו לדון בתזות שמצויות כבר בשלב מעבר לקראת התפוגגות.
זוגיות, רווקות, מחזור
כוחו הגדול של הספר נעוץ בחוויה האישית העמוקה של הכותבת שיוצאת אל האור. היא פורצת דרך כשהיא מתארת בפעם הראשונה, ככותבת דתייה ולא באופן עיוני, את מה שעוברת אישה לאורך המחזור החודשי. תיאור עז של הכאבים הקשים, חוסר הנוחות, צניחת האנרגיות והכפייה להמשיך לתפקד בימים שבהם הגוף סובל. כאישה נשואה, היא מתארת את ימי הריחוק מבן זוגה כמו סרט מתח שמחכה לקתרזיס: המעקב אחרי הסימנים, המחשבות שצובעות את כל היום לקראת הפסק הטהרה, הכמיהה שאיננה מצייתת לתאריכים ומופיעה מתי שהיא רוצה, הכעס המצטבר ככל שהימים חולפים.
באומץ לב ורגישות של משוררת, בכל כותבת על החיים בבדידות שקדמו לזוגיות בפרק ב', ועל האושר בגילוי עוד רבדים במרחב האינטימי הזוגי עם השנים. הספר מעלה נושאים חשובים ובלתי מדוברים, כמו הצורך במגע כנחמה ומזור לנפש בימי הרווקות. הבחירה לשמור את המגע אחרי הגירושים לבן הזוג העתידי, תובעת מחירים כבדים. היא כותבת על שנות הבדידות כיקרות בפני עצמן, בעבודת השם הגדולה שחוותה בהן ובמחויבות לברית עם אלוהים, גם כשהניסיון קשה משאת: "את הכאבים הכרוכים בשמירת הלכה אני מביאה בדמעות בכעס, בכאב לפעמים, אל הקשר האינטימי עם ה'… איננו מעזים לדבר מספיק על כאב הבדידות. אני זוכרת ימים שהייתי חולה ממנה".
בדברים אלו, של אישה אדוקה באמונתה ובמחויבות ההלכתית שלה, יש תוקף רב יותר משל כל כתיבה אחרת, כשהיא כותבת על הרווקות כניסיון "שלא נופל מניסיון העקרות של אמותינו ואבותינו" בעומק הדתי שלו. "אני רוצה לייקר לא את התוצאה אלא את התהליך הקשה והניסיון, ניסיון ממשי, דתי".
מעבר לחשיבות הסוציולוגית והחינוכית הגדולה שבספר – וכדאי שיקראו אותו מי שבני נוער, נשים צעירות וגברים צעירים עוברים תחת ידיהם כבני מרון – המבט מלא החמלה שלו על בני אדם, על ניסיונות ועל הגוף, מאפשר לקוראים, ובעיקר לקוראות, מבט חדש וחומל על עצמם. הוא מתווה לנו דרך לדבר עם עצמנו פנימה. במובן הזה, הספר מגלם את מה שכתבה לאה גולדברג מורתנו: "ולמדתי שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף… הוא ניחוח לילו של הגוף… תנני ללכת, לכרוע על חוף הסליחה".
