ולדימיר נבוקוב הוא תופעה ספרותית חריגה וחד־פעמית. אנחנו מכירים אותו בעיקר בזכות הרומנים שכתב באנגלית, אחרי שברח לארצות הברית. בראש ובראשונה "לוליטה" (1955), אבל גם "פנין" (1957) ובמיוחד "אש חיוורת" (1962) שלא ראה אור בעברית, ו"אדה: כרוניקה משפחתית" (1969). את כולם כתב באנגלית. שפת אימו כידוע הייתה רוסית, ובשנות פעילותו הראשונות פרסם תשעה ספרים ברוסית, שלא זכו להד מעבר לקהילת המהגרים בברלין, והוחרמו או נתקלו בהתעלמות בברית המועצות. הראשון שבהם יצא כבר ב־1926, בזמן שהותו בברלין (הוא ברח קודם לאנגליה ב־1919). הוא נקרא "מרי", ובתרגום שרואה אור כעת "מאשינקה" (שם חיבה למרי; לרוסים יש נטייה לתת שמות חיבה ארוכים יותר מהשם המקורי).
הסיפור מגולל את קורותיו המינוריים למדי של קצין רוסי גולה בשם גאנין, שמוצא עצמו בפנסיון בברלין, רחוק מאוד ברמתו מברגהוף של "הר הקסמים" מאת תומאס מאן. מעין "פנסיון רוסי ובלתי נעים. אי נעימותו נבעה מקולות מסילת הרכבת העירונית, שנשמעו במשך היום כולו וחלק ניכר מהלילה, ולכן היה נדמה כי הבניין כולו נוסע לאנשהו לאיטו". המקום קודר תמיד, אפוף אווירה מדכאת ומשעממת. שם הוא מנסה לשחזר את אהבתו הישנה והחמקמקה למרי בתקופת המהפכה הרוסית, רק כדי לגלות ששכנו בפנסיון, אלפיורוב, הוא אהוב ליבה הנוכחי.
אהבתו של גאגין למרי היא אובססיה בלתי נשלטת. יש לו מערכת יחסים קבועה ויציבה, במגבלות התקופה, עם מישהי אחרת, אך הוא נוטש אותה רק בעבור האפשרות הכמעט פנטסטית למצוא את אותה מרי, היכן שלא תהיה בין 150 מיליון רוסים. שום דבר ממשי לא מצית את האהבה הזו מחדש, רק הזיכרון הפיזי־רוחני שלה. זהו רגע יפה ופיוטי בספר; אדם שהכרת למשך הבהק בודד לפני שנים, קוּדד והודחק לתוך כמוסת זיכרון יחד עם עוד אילו מאורעות, חלקם בוודאי טראומטיים. אבל אז הנוסטלגיה, כמו מערכת חיסון התוקפת את עצמה, מציפה את הרגש מחדש, והוא עצום יותר, מסחרר, כמעט עולה על גדותיו.
ופתאום כל חייו נכנסים לפרספקטיבה אחרת. הוא אינו עובד, אך אינו מתבטל. "הזיכרון העסיק אותו כל כך שהוא לא הרגיש את הזמן. צילו התגורר בפנסיון… ואילו הוא עצמו היה ברוסיה, חווה את זיכרונו כמציאות… זיכרונו דילג מעל מקומות ריקים, לא זכורים, והאיר רק את מה שהיה קשור במאשינקה".
מולדתנו מתה לתמיד
יש קשר סמלי גדול בין הנוסטלגיה למרי ובין הנוסטלגיה לרוסיה. מרי היא לא רק כמיהה לעבר אלא למצב אידיאלי של הוויה. זיכרונותיו של גאנין עוברים רומנטיזציה עד לנקודה שבה מרי הופכת לסמל של מולדתו ונעוריו האבודים. באמצעות בריחה אל העבר האידיאלי הזה, הוא מסוגל להתעלות באופן זמני מעל הקיום הגלותי העגום שלו.
נבוקוב מראה כיצד זיכרון יכול להציע גם נחמה וגם עיוות. שהרי אותה חבורת גולים בברלין לא באמת חושבת שהיא תחזור לכור מחצבתה. אותו אלפיורוב משוכנע כי "רוסיה גמורה, מחקו אותה…", ומפציר בגאנין: "די לשחק אותה בולשביק… הגיע הזמן שכולנו נכריז בגלוי שרוסיה גמורה, שהעם האלוהי התגלה כאספסוף אפור, אם כי זה היה צפוי ולפיכך מולדתנו מתה לתמיד".
הנוסטלגיה היא משולש ששני קוציו האחרים הם גלות וניכור. הבידוד של גאנין, פיזי ורגשי כאחד, משקף את מצבם של גולים רבים שברחו עקב המהפכה הרוסית. זהו מצב שמערער את היציבות הרגשית של האדם. השקיעה של גאנין בזיכרונותיו היא חרב פיפיות. הקיבעון שלו בעבר מונע ממנו לעסוק באמת בהווה. כשגאנין משחזר את הרומן שלו עם מרי, הוא הופך ליותר ויותר מנותק מהמציאות, ומראה כיצד העבר יכול לכלוא, באותה מידה שהוא יכול לעורר השראה. נושא זה מתבהר במיוחד לקראת סוף הנובלה, כשהוא מתלבט אם לפגוש בה או לא. החלטתו ממחישה כי כוח הזיכרון אמנם יכול להציע נחמה, אבל הוא לא אמין ביסודו ואינו יכול להחליף חוויות אמיתיות. מרי היא סימן אזהרה. עצור, הווה לפניך.
נבוקוב חוזר לנושא הגלות שוב ושוב, ותמיד עם מסר חד־משמעי – כמיהה לעבר שאינו נגיש עוד. במבט נרחב על שאר יצירותיו, תמיד אפשר למצוא משפט כמו בספרו "דעות קדומות" (1977), "ההווה אינו אלא פסגתו של העבר, והעתיד איננו קיים כלל".
אקרובט פואטי מרהיב
זה בהחלט לא הספר הטוב והסוחף מבין ספריו של נבוקוב. הוא מדשדש יותר מדי באקספוזיציה עמוסת פרטים, ולוקח זמן – גם נוכח סצנות מפגשים רבי משתתפים שתמיד מקשים על הקשב ועל ציור התמונה המדויקת – עד שגאנין נוטל את המושכות.
אבל כבר בספרו הראשון מתגלה ייחודו של נבוקוב, שמעבר לתמות ומעבר לעלילה, רעועה ככל שתהיה, הוא קודם כול כותב מרהיב, שהפואטיקה שלו היא כמעט בכל רגע תענוג אסתטי. הוא יתעכב על צורת הסנטר של גברת אחת, יפרט רשימת תכולה משמימה של חפצים בבית אחר, ואפילו יפיח תיאור עשיר, פיגורטיבי ומעורר השתאות, של זגוגיות אלמנטריות: "שם, בתוך צריף קרקסי, רתחו בצווחה מיסטית באור יקרות הזגוגיות המפלצתיות של הפנסים, שכוונו, כמו תותחים, אל ההמון הבוהק החולני של הניצבים". כבר בספר זה ניכר סגנונו הייחודי, פרוזה מורכבת, מלאה משחקי מילים רב־לשוניים, דימויים חושיים מעוררי התפעמות ומטאפורות מסחררות. כל אלו כרוכים יחד באינטר־טקסטואליות עשירה ושליטה חסרת תקדים בשפה (הרוסית, ולאחר מכן האנגלית).
גם כאן, כמו בחלק מספריו העתידיים, המבנה הנרטיבי הוא ניסיוני, לא קונפורמי בעליל, לעיתים סבוך בתוך מקטעי זמן לא ליניאריים, חידות מרובדות שמזמינות את הקוראים לעסוק באופן פעיל בחיבור הסיפור עצמו, ולגרום להם למצוא בתוך כל המפגן המרהיב הזה גם אי אילו קונפליקטים מוסריים. ההנאה והכישוף שיוצר נבוקוב תלויים כמובן רבות גם בתרגום. במקרה זה, סיון בסקין עשתה זאת ברעננות ובהשקעה רבה של מחשבה ויצירתיות.
במשך השנים היו מבקרים שהצביעו על סופרים אחרים כמצויים על הגבול שבין "ממשיכי דרכו" של נבוקוב ובין חקיינים. בהם ג'ון אפדייק, נוכח השפה השופעת ותשומת הלב לפרטים; סלמאן רושדי, עם אינספור שילובי המילים, רמזים מטרימים ומבנים סיפוריים סוריאליסטיים; ואזאר נאפיסי, במיוחד בספר "לוליטה בטהרן", שבו היא עוסקת במפורש בעבודתו של נבוקוב, תוך שימוש בנושאים ובטכניקות שלו כדי לחקור את החופש האישי והפוליטי. כולם סופרים מוכשרים, אבל אף אחד מהם לא ניחן בדיוק שלו. ביכולת להיות אקרובט פואטי בכל רגע. כלומר, לשמור על משלב אחיד, בלי קשר הכרחי ישיר למתרחש. כפי שהומברט אומר ללוליטה: "הו, לוליטה שלי, אין לי אלא לשחק במילים".
