אלול תשפ"ג נראָה כמו התחלה מבטיחה, כשהתחלתי את שנתי הראשונה בהוראה. סיימתי הסבה מקצועית לאחר קריירה ארוכה, התרגשות ופחד ליוו אותי, לצד חשש – האם אצליח? האם אעמוד במשימה החינוכית שביקשתי לקבל על עצמי?
ואז הגיע תשרי תשפ"ד. מלחמה, שבר נורא ופחד מצמית תפסו את מקומם בחיי היום־יום והחליפו את השגרה. הבעל מגויס, בני משפחה נוספים מגויסים, עם שלם לא יודע את נפשו מרוב צער וכאב, ואני – לבד. עם הילדים, עם הבית, עם החזקת המשפחה ועם התהייה איך אפשר להתחיל קריירה חדשה במצב כאוטי שכזה, ומהיכן אמצא כוחות נפש להכיל את התלמידות כשבקושי את עצמי אני מצליחה להחזיק.
עד כמה שחשבתי שכניסה לתפקיד חדש מאתגרת וקשה, לא שיערתי בנפשי לאיזו מציאות איקלע. אבל ידעתי שאצטרך להתמודד, כי אין ברירה.
והימים מלאים והלילות מחייבים – לכתוב שיעורים, לנסח מבחנים, לנהל שיחות אל תוך הלילה עם תלמידות והורים, וברקע – הלבד וחוסר הוודאות. ולמרות הפחד והבדידות, ידעתי שחייבים להמשיך. ופחדתי. פחד מטלטל, חרדה קיומית, חשש לצאת מפתח הבית.
החוויות היומיומיות עם התלמידות עזרו לי להחזיק את הראש מעל המים. החוסן שלהן, העובדה שהן ממשיכות להחזיק בשגרה – כל אלה אפשרו לי לצמוח
מי היה מאמין שבשנה אחת עברתי חוויות ושינויים מעצבי נפש ומרחיקי לכת בעבורי, שסביר היה שיקרו במהלך של עשר שנים? אבל התמודדתי. לקחתי את הקושי וצמחתי ממנו. הצלחתי להתגבר על אתגרים בזכות כוחות שהקב"ה נטע בי, כוחות שלא חלמתי שקיימים בי, והצלחתי לשנות סדרי עולם שהיו טבועים בי שנים רבות.
והצלחתי.
הצלחתי להתגבר, הצלחתי לשנות, הצלחתי להשתנות. הכוח שהעניקו לי התלמידות היקרות שלי, הצוות המדהים באולפנה שלא עזב אותי לרגע, והידיעה שיש לי בשביל מה לקום בבוקר – החזיקו אותי. עם כל הפחד והחשש, אפילו זה הבסיסי ביותר של לצאת מהבית, להיכנס לרכב ולנסוע, גם במחיר של אזעקות בדרך, הכוחות הללו עטפו אותי ואפשרו לי להמשיך הלאה.
הידיעה שאני משמעותית למישהו בעולם הייתה עוגן עבורי בימים של חוסר ושל שבר, בימים של חורבן. החוויות היומיומיות עם התלמידות עזרו לי להחזיק את הראש מעל המים ולא לשקוע. החוסן שלהן, העובדה שהן ממשיכות להחזיק בשגרה – לומדות מרחוק ומקרוב, קושרות ציציות לחיילים בחזית, מחלקות עוגות למשפחות מגויסות, מתנדבות היכן שרק צריך – כל אלה אפשרו לי לא להישאב לריק של ייאוש וחוסר עשייה ולצמוח מכוחן.
ברגע שנכנסתי לכיתה, למבחן, לאספת הורים או לשיעור – השארתי את כל הדאגות, החששות והפחדים מחוץ לדלת, ונכנסתי לדמות המורה, דמות שאליה נשואות עשרות זוגות עיניים, דמות שצריכה להקרין ביטחון, חוסן ועוצמה לתלמידות שזקוקות בדיוק לכך. אז מה אם בתוכי יש ים סוער של דאגות ומחשבות; איפה בעלי נמצא, למה הוא לא מתקשר, ומה עם ילדיי הפרטיים בתוך הסערה הלאומית.
ותפילות ותהילים וקבלות וחיילים וחטופים מלווים אותי, ו"ברוך אלוקים, אשר לא הסיר תפילתי וחסדו מאיתי" (תהלים סו, כ). הצלחתי להיות עבור תלמידותיי דמות שהייתי צריכה עבור עצמי, וזכיתי לשאוב מכוחן, מכוח האמונה ומכוח הביטחון בקב"ה. מכוח המשימה הלאומית שאליה כולנו התגייסנו.
הבנתי שזה בדיוק המקום, זאת בדיוק השעה לפתח עוצמות, לגלות יכולות חבויות ולהתגלות לעצמי. לדעת שעכשיו, עם עוד רבות וגדולות בעם שלנו, עכשיו הזמן שלי להתגדל לגודל השעה, ולהיות גדולה.
"מי ייתן מציון ישועות ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל" (תהלים נג, ז).
נטע כהן, אשת מילואימניק, מחנכת ומורה לפסיכולוגיה ולחקר באולפנת בני עקיבא הדר גנים, פתח־תקווה | ועידת החינוך הלאומית ה-5 של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון תתקיים ביום חמישי 12.12 י"א בכסלו ותועבר בשידור חי באתר מקור ראשון
