נפילת משטר אסד, שנמשך 54 שנים בסוריה (30 תחת שלטון חאפז ו-24 תחת בנו, בשאר), היא לא האירוע הגדול היחיד במזרח התיכון שהפתיע את העולם. להיפך, התפתחויות שומטות לסת רווחות באזור ב-14 וחצי החודשים האחרונים.
זוועות ה-7 באוקטובר – האונס, עריפת הראשים, השריפות והחטיפות שבוצעו באותו יום – היו הקשות ביותר נגד יהודים מאז השואה, והפכו את היציאה למחמה בעזה לחובה. ובואו נהיה אמיתיים: היקף הזוועות סיפק את מה שמכונה "לגיטימיות" עבור ישראל לפתוח במלחמה, שעדיין מתנהלת היום.
לא שישראל הייתה צריכה אי פעם הצדקה כדי לחסל את חמאס. עם זאת, עד ה-7 באוקטובר, הפעולות שבוצעו על ידי צה"ל במובלעת הטרור היו כולן קצרות ולא שלמות, בלשון המעטה. גרוע מכך, עם כל הפסקת אש, החמאס ומפלצות העזר גדלו והתעשרו. זה נבע משילוב של גיבוי בינלאומי והקונספציה של ישראל שחמאס מורתע, שהיתרי עבודה לעזתים ומדיניות בלימה בנוגע להתפרעויות שבועיות בגבול – עשו את העבודה לשמור על שקט. או לפחות לשמור על אשליה של שקט.
ההלם בשמחת תורה, אם כן, היה חמור פי כמה. תגובת הציבור לטראומה הייתה מגוונת, עם הרבה פנטזיונרים של פתרון שתי המדינות שחשו נבגדים על ידי הפלסטינים; ריאליסטים מאוכזבים מקואליציית הימין בה הם תמכו; ואנשי האופוזיציה שהכפילו את מאמציהם להפיל את הממשלה.
האחרונים לא זעו ולא נעו ממיקוד האש בראש הממשלה בנימין נתניהו והצגתו כהתגלמות כל הרעות החולות. למרות שהסיסמאות השתנו במקצת – מזעם על הרפורמה משפטית לקריאות לעסקת חטופים בכל מחיר – המסר שנתניהו הוא דיקטטור שלא אכפת לו מהחטופים, היה זהה. ההאשמות הבזויות והשפלות מושמעות על ידי מיעוט קולני שרוב כלי התקשורת מביעים ומהדהדים את רגשותיו. למרבה המזל, הרעש לא הסיח את דעתו של נתניהו מנחישות להבטיח "ניצחון מוחלט" על אויבי ישראל.
בינתיים, פעולה מופלאה אחת אחרי השנייה שכנעה את מרבית האוכלוסייה שהוא משחק שחמט תלת-ממדי בביטחון עצמי מדהים. בין ההישגים שהחזירו את האמונה והגאווה בגבורה הישראלית ניתן למצוא את חיסולם של מנהיגי חמאס יחיא סינוואר, מוחמד דייף, איסמעיל הנייה, סלאח אל-ערורי ומרואן עיסא; חיסול מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה ואת כל צמרת ארגון הטרור; פעולת הביפרים ומכשירי הקשר שזכתב לתהילה עולמית; ותקיפת מטרות צבאיות בטהרן. אפילו המתנגדים של נתניהו מבית ומחוץ התקשו להסתיר את התפעלותם.
נפתחה הדלת לשחרור החטופים
מה שמביא אותנו להפסקת האש בלבנון. בתחילה היא עוררה כעס בקרב אלה שראו בכך מעשה של כניעה – בדיוק כשישראל הייתה ביתרון משמעותי, לא פחות מכך – ההפסקה התבררה כצעד נבון.
קודם כל, החשש כי נתניהו לא יקיים את הבטחתו להגיב בתקיפות לכל הפרה של הפסקת האש מצד חיזבאללה – התפוגג מיד. מאז 27 בנובמבר, עם כניסת הפסקת האש לתוקף, צה"ל ממשיך בעקביות לסכל את תנועת המחבלים והנשק בלבנון.
שנית, העסקה ניתקה את החזיתות הצפונית והדרומית של ישראל, ובכך בודדה את חמאס מחיזבאללה , שנכנס גם הוא למלחמה ב-8 באוקטובר. מהיום שלאחר הטבח, חיזבאללה עמד במילתו שלא להפסיק את ירי הרקטות, טילים ומזל"טים לעבר ישראל, עד שצה"ל יסיג את כל כוחותיו מעזה ויותיר את חמאס בשלטון. אבל כעת, כשחיזבאללה מחוץ לתמונה ואיראן מלקקת את פצעיה, חמאס – שעל סף התפוררות ממשית – עומד לפתע לבדו. תמונת המצב הזו פותחת את הדלת לשחרור 100 החטופים שעדיין מוחזקים בשבי בעזה.
את קריסת השלטון העלאווי בסוריה, ייתכן שאפילו נתניהו לא צפה מראש. אבל אין להכחיש שזה היה תוצאה של כל האמור לעיל, כאשר סינוואר, שרצה להשמיד את ישראל אחת ולתמיד, פתח במלחמה. בתור אסלאמיסט רדיקלי הבקיא בתנ"ך, הוא היה צריך לדעת שפעולות כאלה נגד יהודים – סופן לחזור אליו כמו בומרנג. ואכן, כפי שהקב"ה הראה לאורך הדורות, שונאי ישראל הם אלה שמסיימים את דרכם בערמת האבק של ההיסטוריה. סינוואר בהחלט מצא את עצמו שם – תרתי משמע.
כל האמור לעיל לא מנע ממקהלת "רק לא ביבי" להתעקש שנתניהו נכנס למלחמה ללא תוכנית ל"יום שאחרי". גם חברי הקבוצה המתמעטת הזו לא התייאשו מקריאותיהם שאיזו ישות פלסטינית (אולי, כפי שהתייחס אליה נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, "רשות פלסטינית מתחדשת") תיקח את המושכות בעזה כאשר חמאס יובס. למרבה האירוניה, אלה בדיוק אותם אנשים שהתעקשו מאז ה-7 באוקטובר שחמאס הוא "רעיון" שלעולם לא ניתן להביסו. הם אלה שצוחקים על עצם הרעיון של "ניצחון", שלא לדבר על "ניצחון מוחלט".
קשה בנסיבות הנוכחיות לדבר על צוחק מי שצוחק אחרון, מאחר שהחטופים טרם שוחררו, חיילים נופלים בשדה הקרב ואיראן דוהרת להשיג ראשי נפץ גרעיניים לפני השבעתו של דונלד טראמפ ב-20 בינואר. אבל קצת גילטי פלז'ר בהחלט מוצדק.
