מחקר TIMSS שהתפרסם החודש מתבסס על מבחן בינלאומי הנערך אחת לארבע שנים ומודד את רמת ההישגים במתמטיקה ובמדעים של תלמידים בכיתות ד' ו-ח' במדינות שונות ברחבי העולם.
התוצאות שהתפרסמו אינן מעודדות: ישראל הדרדרה במתמטיקה כאשר רוב המדינות אחרינו הן מדינות עולם שלישי. הירידה במדעים ובמתמטיקה היא החדה ביותר מכל מדינות ה OECD. חמישית מהתלמידים בישראל סווגו ברמה שמתחת לסף, ניכרת גם ירידה חדה במספר התלמידים המצטיינים.
מתוך המדינות שהשתתפו במבחנים, נרשמו ירידות חדות יותר רק בבחריין, ירדן, קזחסטן ומלזיה. היינו יכולים לבחור חברה יותר טובה.
השבוע פורסם גם סקר PIACC סקר בינלאומי שעורך ה OECD ביחס לבוגרי מערכת החינוך ובוחן מיומנויות קריאה, מתמטיקה ופתרון בעיות. גם בסקר הזה המצב של ישראל בכי רע, יותר משליש מהמבוגרים בישראל אינם מסוגלים להבין טקסט מורכב, בוגר אקדמיה בישראל מציג יכולות נמוכות משל בוגר תיכון בחלק ממדינות אירופה.
אין דרך לייפות את המצב, תוצאות מערכת החינוך בישראל עלובות. איך ניתן להסביר את הטעות הקשה הזו בניווט של מערכת החינוך הישראלית? תארו לעצמכם שאתם יוצאים לטיול ללא קליטת GPS, מצויידים במפה. אלא שאתם לא מסתכלים במפה, והולכים עוד ועוד, מטפסים על הרים ויורדים בגאיות ורק כעבור ארבעה ימים אתם מסתכלים במפה ומגלים שאתם ממש לא בכיוון. ובכן, זה המצב של מערכת החינוך בישראל.
כדי לדעת האם ההוראה אפקטיבית, האם התלמידים אכן לומדים, האם תוכנית הלימודים החדשה שנכנסה למערכת נושאת פרי – יש צורך להציץ במפה, כלומר- לערוך מבחן. מבחן שישקף למערכת את נקודות החולשה והחוזקה, שיכוון את המדיניות והפעולה של מערכת החינוך. אלא שבמערכת החינוך, כמו אותם מטיילים, יוצאים למסע בלי להסתכל במפה. בשנת 2002 הוקמה רשות ארצית למדידה והערכה -ראמ"ה. בתחילת הדרך, התלמידים בכיתות ה' נבחנו מדי שנתיים בשפת-אם, אנגלית, מתמטיקה ובמדעים. ב-2006 המבחנים כבר לא נערכו מידי שנתיים אלא כל ארבע שנים. ב-2013 הושהו מבחני המיצ"ב, בהמשך המבחן במדעים בבתי הספר היסודי בוטל ולמעשה לא חודש עד היום.
כאשר מבטלים מבחן, התמריץ של בתי הספר להקדיש למקצוע זמן ומאמץ יורד פלאים, ולא מופרך להניח שחוסר המדידה וההערכה של תחום המדעים סייע להביא אותנו לדירוג הלא מכובד בו ישראל נמצאת כעת.
ב-2018 המבחנים הארציים בוטלו בשל חשד להעתקות, ושנה לאחר מכן נעצרו המבחנים עד להקמת ועדה ושוב הוקפאו בשל מגפת הקורונה.
השנה חזרו המבחנים באופן חלקי ונבחנו רק יכולות בשפת האם בכיתות ד' ואקלים בית-ספרי. תגידו שלום למתמטיקה, צ'או למדעים, ביי לאנגלית. בהמשך, כך מבטיחה ראמ"ה, יתקיימו מבחנים נוספים. אם בעבר התקיימו מבחנים ארציים בארבעה מקצועות כל שנתיים, היקף המדידה וההערכה צנח גם בהיקף המבחנים וגם בתדירותם.
בפורמט ההיבחנות החדש הציונים למבחנים אינם ניתנים בהערכה מספרית מאפס למאה, אלא בהערכה מילולית "ממוצע", "הרבה מתחת לממוצע". ולא די בכך- הציונים המילוליים נקבעים רק בהשוואה לבתי ספר הדומים זה לזה בפרופיל הסוציואקונומי. כך למשל בתי ספר קיבלו במבחן האחרון את הציון "מתחת לממוצע" כאשר הציון מתייחס רק לבתי ספר הדומים להם. מערכת החינוך הולכת לאיבוד ללא מפת הציונים. לא מן הנמנע כי הנגיסה העקבית במדידה והערכה במערכת החינוך, מיעוט המבחנים הארציים, לצד הנתונים הדלים, שגם הם ניתנים מתוך הערפל הביאו את ישראל לתוצאות הכל כך נמוכות במבחן ה-TIMSS .
תלמידי ישראל אינם נופלים בכישוריהם מתלמידים במדינות שהצליחו יותר בTIMSS, לאורך שנים הם היו מעל הממוצע ואף בראש הרשימה. עם הערכה שיטתית יותר ומדידה – נוכל לכבוש את הפסגה.
