סבא, סבתא, ישאלו אותנו יום אחד נכדינו או נינינו, איפה הייתם ומה עשיתם כשצה"ל השמיד את צבא סוריה בתוך יומיים וללא נפגעים בצידנו – בים, ביבשה ומהאוויר?
היינו במשפט נתניהו, ניאלץ להשיב להם בהרכנת ראש, זה מה שהעסיק אותנו מאוד באותו שבוע מגה־היסטורי של סוף 2024, תחילת כסלו תשפ"ה. הקשבנו בצמא לפרשנים ב"ערוצי התבהלה" ו/או "מכונת הרעל". כעסנו נורא על הביביסטים ו/או הרל"ביסטים. לא החמצנו אף פוש בטלגרם וציוץ בטוויטר.
באמת? יוכו צאצאינו בתדהמה, זה מה שעשיתם אז? אולי ישאלו אותנו אם גם במלחמת ששת הימים עסקנו בזוטות ובמריבות. התשובה היא כמובן לא. ב־1967 היה ברור לנו או לאבותינו שמדובר בנס, והתגובה הנפשית הכללית הייתה בהתאם. הרבנות הראשית אפילו קבעה אמירת הלל לדורות. מדינת ישראל שרה במקהלה שיר עליז על פסגת החרמון הזוהרת, ועל המילים השמחות שיצאו בהורה סוערת. שבעה שבועות תמימים הוא צעד בראש מצעד הפזמונים.
סוריה קמה בבוקר בלי אסד, בלי צבא ובלי החרמון. כעת צריך להקפיד שההר יישאר בידינו, ולהכריז על הפסקת אש בחזית הפנימית
והנה, השבוע, פסגת החרמון האמיתית בידינו, גבוהה בשש־מאות מטרים מהפסגה ההיא, אבל עם ישראל ומעצבי דעתו מתעקשים שלא לשמוח, כנראה כדי שלא להתאכזב בהמשך. מנות יתר של ריאליזם קיצוני עשו שמות ביכולתו להתפעם כדבעי מתהפוכות אמת פתאומיות, ולהשתחרר לשעה קלה מהקטטות הפנימיות. אחרי שנים רבות שבהן סיפרנו לעצמנו שמלחמת ששת הימים הייתה בעצם קללה, או שמלחמות לבנון הראשונה והשנייה הן המיטב שצה"ל יכול לנפק, אנחנו מקדמים בכמעט שוויון נפש את אירועי סוריה הטריים ואת עוללות צה"ל בלבנון. שטיפת מוח רב־דורית שכנעה אותנו שאסור לנצח יותר מדי, אם בכלל אפשר ומותר. רק לאחרונה התנהלה פה מלחמת חורמה פרשנית בביטוי "ניצחון מוחלט".
האם אירועי הצפון האחרונים ומבצע חץ הבשן הם עילה לאמירת הלל? ובכן, ודאי מזמור לתודה. נס גדול קרה פה. ישראל הכריעה את האויבים העמלקים שתקפו אותה בסתיו שעבר, אם כי המלחמה עדיין בעיצומה, ולכן יש מניעה ממנוחה על זרי הדפנה.
איראן יכולה לפרוץ כל בוקר עם בשורת התגרענות. מאה חטופים ושבויים טרם הוחזרו הביתה ממנהרות עזה. רוב העולם זומם לגזול מאיתנו את פירות הניצחון בדרום ובצפון. בתחילת השבוע הוא בהה בהשתלטות המהירה של צה"ל על רצועת החיץ בגולן, אדמה סורית מבחינה משפטית, אולם הוא צפוי להתעשת בהקדם ולתבוע את נסיגת כוחותינו לקווי 74'. גם בהם הוא מכיר כסידור זמני בלבד, עד לנסיגה המלאה לקווי 67'. חוץ מאמריקה של דונלד טראמפ, כל שאר המעצמות אינן מכירות בסיפוח הישראלי של הגולן ב־1981. מאידך, היכולת שלנו להחזיק בגולן שישים שנה כמעט, חרף התנגדות בינלאומית עקבית, נותנת יסוד לתקווה שצה"ל יוכל להמשיך להחזיק ככל שיידרש גם באזור החיץ, ודאי במרומי החרמון.
הרי גם עכשיו דמשק נשלטת בידי שונאי ישראל ומבקשי נפשה. מנהיג המורדים, אל־ג'ולאני, אינו אוהב ישראל יותר מאסד. הוא מתעב את חיזבאללה, אך כנראה חובב חמאס. קשריו ההדוקים עם טורקיה מדאיגים ביותר. לכן טוב מאוד שהמטכ"ל והדרג המדיני שללו ממנו באבחת חרב מרהיבה את הירושה האמל"חית של אסד. עוד שנים רבות ידובר על המבצע של מוצאי שבת, אירוע התקפי בסדר גודל של מבצע מוקד מלפני 57 שנים. סוריה קמה בבוקר בלי אסד, בלי צבא ובלי החרמון. כתר החרמון הוסר ממנה. כעת צריך להקפיד שיישאר בידינו. הסכמי סייקס־פיקו מלפני מאה שנה אינם קדושים. מפת המזרח התיכון היא מזכרת עוון של קנוניה קולוניאליסטית, ותו לא. מלחמת האזרחים בסוריה הוכיחה שמדובר במדינה מלאכותית. אם לטורקים מותר להחזיק היום בתשעת אלפים קילומטרים רבועים משטח סוריה, לנו מותר להחזיק באזור החיץ הקטנטן בגולן. בעתיד הנראה לעין זהו כורח ביטחוני עילאי, מציאה שאסור לוותר עליה נוכח הסכנות הביטחוניות האורבות לנו בצפון גם ביום שאחרי. ראש הממשלה אומנם הבטיח השבוע לעולם המודאג שמדובר בעניין זמני, אבל זה גם מה שיעקב אבינו מבטיח לעשיו בפרשת השבוע שנקרא מחר: ואני אתנהלה לאטי עד אשר אבוא אל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. עשיו עדיין מחכה.
