עיון בפסיקת שופט העליון אלכס שטיין בעניינם של כוכבי פרשת פלדשטיין, השבוע, אמור לקומם שוחרי זכויות נאשמים. הוא בוודאי סטירת לחי לעיקרון של חפות בטרם הרשעה. פרופ' שטיין, המשפטן השחמטאי שאיילת שקד ייבאה ארצה בהיותה שרת משפטים, מתברר כשופט מבית שמאי על טורבו.
לשקד היו כוונות טובות. היא קיוותה ששטיין יסדוק את ההומוגניות הבג"צית, ולא העלתה בדעתה שיפסול חוק יסוד (עילת הסבירות). לתומה האמינה שהוא יחזק את האגף השמרני בבית המשפט העליון, זה שאינו רואה בערכאה הנכבדה הזו מסלול עוקף הכרעות דמוקרטיות עממיות. חשדותיה לא התעוררו כאשר נציגי השופטים בוועדה הסכימו למינויו. הם מתנגדים בשצף־קצף למועמדים שהשמרנות היא נדבך יסוד באופיים ובהתנהלותם, ייהרג ואל יעבור, אך כנראה העריכו מראש ששטיין אינו כזה. בצדק העריכו.
כמובן, החלטת שטיין השבוע בעניין אלי פלדשטיין ושות' אינה סממן מובהק של אקטיביזם שיפוטי. היא רק עוד ראיה נסיבתית לכך שכבודו הוא עוד מאותו דבר. בימים שבהם רוב הציבור משתוקק להתערבותו המרגיעה של מבוגר אחראי בזירת האגרוף שבין שלטון הימין ובין מערכת המשפט ומערכת הביטחון, שטיין בחר להרים תרומה קטנה משלו להגדלת התסיסה. הוא ביטל את החלטת השופט המחוזי עלאא מסארווה לשחרר את הנגד למעצר בית, ובחירוק שן התיר את שחרורו של פלדשטיין, בתנאים מחמירים במיוחד.
על העובדות בתיק אין כמעט ויכוח. הנגד האלמוני מחיל המודיעין העביר לפלדשטיין מסמכים כמוסים ביותר. פלדשטיין, מצידו, העביר אותם הלאה, לעיתון הגרמני בילד. אבל כשהשופט מסארווה ציווה לשחרר למעצר בית את הנגד, הוא העריך ש"הלה למד לקח ולא יעביר עוד שום מידע סודי אשר נמצא בידיו או נצור במוחו". כלומר, עכשיו כבר לא נשקפת ממנו סכנה לביטחון המדינה. הרכב משפטי אחר יברר בבוא היום את אשמתו המדויקת ויחרוץ את דינו. ובכל מקרה, מעצר לפני משפט אינו בגדר מקדמה על חשבון העונש, כפי ששטיין עצמו מציין שוב ושוב. אף על פי כן הוא יישר קו עם עמדת התביעה, שנאבקה בחירוף נפש נגד שחרור השניים ממעצר, פן יתברר לציבור שהם פושעים מסוכנים פחות מכפי שהיא התאמצה לתאר בשבועות האחרונים. בהחלטתו השבוע נטען שהנגד "מוסיף לראות את עצמו כמעין vigilante של חיל המודיעין, 'קבלן עצמאי', שבשעת הצורך רשאי ליטול לידיו את המושכות ולהקים ערוצי תקשורת ישירים בינו לבין הגורמים הממשלתיים בדרכים שימצא לנכון ותוך ביטול מוחלט של שרשרת הפיקוד הצה"לית ונהלי ביטחון המידע".
אם כך, לפי ההיגיון של שטיין, אולי אסור לשחרר את הנגד לעולם. גם אם ייגזרו עליו שנתיים מאסר, כמו ענת קם בשעתה, שהדליפה לתקשורת אלפיים קובצי מחשב צבאיים ולא נעצרה עד תום ההליכים, כבר ב־2027 הוא ישתחרר, ייצור שוב קשר עם פלדשטיין או יונתן אוריך, וביחד הם יעבירו לבילד עוד מסמכים מעיזבונו של סינוואר.
"פגיעה בביטחון המדינה אשר עלולה להיגרם בהתממשותו של תרחיש זה – מי ישורנה?", מתנסח השופט שטיין בחלחלה מאולצת. האם הוא באמת סבור שהנגד ופלדשטיין לא הפיקו לקחים מחוויותיהם הטריות בחדרי החקירות ובתאי המעצר? הדעת נותנת שהם כן הסיקו, כדברי השופט מסארווה, אבל אולי שטיין מבקש ללמד לקח גורמים פוליטיים מרי נפש בימין שהפכו את פלדשטיין ואת הנגד לקדושים מעונים. הצעת החוק שהם מקדמים כעת, להענקת חסינות למדליפנים במדים, היא אכן מוטרפת. עבירה גוררת עבירה, אמרו חכמינו, טרלול גורר טרלול.
עסקה 74'
מה יעשה עכשיו פלדשטיין בביתו, במשך ימים רבים, כשעל פי השופט שטיין הוא מנוע מלהשתמש בטלפון חכם ובתקשורת ממוחשבת מכל סוג שהוא? אולי יכתוב ספר. מבט מרוחק משהו על הפרשה שהסתבך בה עשוי לגרום לו להבין שהיא הייתה מיותרת. המידע שהעביר לבילד היה טריוויאלי לחלוטין. הדלפתו גבלה בפשע של הסגרת מקורות, אבל התוכן היה בלתי מפתיע בעליל. בסך הכול נאמר בו שצמרת חמאס סבורה כי "יש להמשיך להפעיל לחץ פסיכולוגי על משפחות האסירים (החטופים) גם עכשיו וגם בשלב הראשון (של הפסקת האש), כדי שהלחץ הציבורי על ממשלת האויב יגבר". מישהו פה חשב אחרת? האם יש צורך באמ"ן ובשב"כ כדי לדעת שיחיא סינוואר לא התפעל מגילויי הדמוקרטיה שבהפגנות למען החטופים, אלא מהלחץ הפסיכולוגי הכבד שהן הפעילו על הממשלה כדי שתתמסר לדרישותיו?
מסמך סודי אחר, אפילו "סודי ביותר", יכול ללמד אותנו עד כמה לא היה שום חידוש בפרסום בבילד. הוא לא מעכשיו, הוא מלפני חמישים שנה: פרוטוקול ישיבת ממשלת גולדה שעסקה במו"מ עם סוריה על חילופי שבויים, בתחילת מרץ 1974. בסוריה הוחזקו אז כבר חמישה חודשים 56 שבויים ישראלים, רובם לוחמי מוצב החרמון או טייסים. משפחותיהם והתקשורת הפעילו לחץ על הממשלה לשחרר אותם, לחץ זעום לעומת ימינו, אך כזה שהטריד מאוד את משתתפי הישיבה. הם הבינו שייאלצו לשלם גם מחיר טריטוריאלי תמורת השבויים – לוותר, למשל, על "החרמון הסורי" או קוניטרה – אבל חתרו לעסקה מיטבית והרגישו שהעיסוק הפומבי בנושא הרגיש מסייע לאסד, חאפז אסד.
"קול ישראל ממשיך להשמיע כל מיני דברים מורעלים נגדנו", התמרמר שר החוץ אבא אבן. גולדה חשדה במניעים הפוליטיים של אנשי הרדיו. "בין הורי השבויים ישנם כאלה שהם חברי חירות (אוהדי בגין)", גילתה לשרים, "אותם מראיינים בקול ישראל, ולא הורים של ארבעה שבויים ממשקים של הקיבוץ הארצי". שר הבריאות ויקטור שם־טוב העיר ש"הייתה התקפה ארסית מאוד על הממשלה גם מעל במת הכנסת וגם בעיתונות".
שם־טוב היה נציג מפ"ם בממשלה, אגף השמאל שלה. עמיתו לסיעה, השר לקליטת עלייה נתן פלד, הוסיף: "בקשר לפרשת השבויים היינו עדים לקמפניה ציבורית שהייתה מכוונת בעצם נגד הממשלה, נגד הקו שלה, נגד קוצר ידה. היו הפגנות, פטיציות וכולי. ולפי דעתי – ואני חושב שצריך לומר את הדבר הזה בצורה מתאימה – הקמפניה הזאת הקשתה על המשא ומתן עם הסורים… היא העמידה אותנו במצב של חולשה… אנחנו צריכים להשתדל ככל האפשר להימנע שוב ממתן יד להיסטריה ציבורית שתעמיד אותנו במצב של לחצים, של הפגנות ושל פטיציות שיוכיחו לצד השני שהוא יכול להעלות את המחיר".
גולדה הוסיפה: "לאסד לא מפריעה העובדה שיש לנו 386 שבויים סוריים… הוא אינו חי במושגים כאלה. אני בטוחה שהוא לא נפגש (כמוני) עם הורי השבויים… סיפר לי (המזרחן) פרופסור ברנרד לואיס, שיש לו קשרים מצוינים במצרים, הוא היה שם שבוע, יותר משבוע: דיברתי עם פרופסורים, עם אינטלקטואלים, עם אנשי רוח, עם סופרים – (הם) לא יכלו להבין מה ההתרגשות בישראל סביב השבויים, הם מבינים שלמשפחה זה נוגע. אבל ממשלה? כל הציבור? ואחר כך הם חושבים שאנחנו בכלל לא שפויים".
בסופו של דבר התמלאו כמעט כל דרישות אסד האב. שבויינו בסוריה שוחררו אחרי כשמונה חודשים. ממשלת ישראל הנוכחית נמצאת על סף התמסרות דומה לדרישות לא מעטות של שאריות ארגון חמאס. הלחץ התקשורתי והציבורי הכריע אותה, וכמובן הדאגה המתעצמת לגורל החטופים. בניגוד לעלילות, היא חוצה מחנות.
