השבוע התראיינה דורית ביניש, לשעבר פרקליטת המדינה ונשיאת בית המשפט העליון, והוכיחה את הכלל ההולך ומתגבש בציבוריות הישראלית: כל עוד ה"בכירים" שלנו בתפקיד ושומרים על שתיקה יחסית, אנחנו יכולים לספר לעצמנו שמדובר ב"מומחים" ו"אנשי מקצוע" רציניים. מרגע שהם משתחררים מהגבלות התפקיד והנאומים המוכנים, מתברר שמדובר באנשים שטופי אידיאולוגיה פוליטית ומעמדית, שפולטים הבלים גמורים בקצב של מכונת ירייה, בלי שמץ מודעות עצמית.
מאז הניסיון לערוך את הרפורמה המשפטית, וביתר שאת מאז המלחמה, אנחנו עדים למצעד לשעברים – אלופים, פרופסורים, שופטים – שכנראה הזדכו על שיקול הדעת, אבל בתמורה לא חתמו אפילו על גרם אחד של השכלה או צניעות. בגדי המלך החדשים של ה"אליטה" הבירוקרטית והאנטי־דמוקרטית מעולם לא היו שקופים כל כך.
"אין לנו יותר אמון ברשות המבצעת", אמרה ביניש. "לנו"? מיהם אותם מיוחסים שה"אמון" שלהם אמור לקבוע משהו? כמה מהם הצביעו בכלל לקואליציה? ובאיזה "אמון" מדובר? הרי בניגוד לרשות השופטת שביניש מייצגת, הרשות המבצעת נבחרת על ידי הציבור. כשהאמון בה נגמר, היא מוחלפת בבחירות. שלא כמו בית המשפט, האמון הציבורי ברשויות הנבחרות מגיע עם מדד קובע ומחיר אמיתי לכישלון. אבל ביניש רוצה להחליף את האמון הציבורי של העם באמון האליטה "שלה".
יש כמובן עוד. הנה למשל דבריה על מכתב הקבינט שביקש לדחות את עדות נתניהו: "זו אחת הפגיעות הבסיסיות בהפרדת רשויות, שזה אל"ף־בי"ת במשטר דמוקרטי, לבוא ולהתערב ולתת הוראות… איפה זה יעלה על הדעת? זה באמת עובר כל גבול… זה בדיוק טשטוש הגבולות בין המוסדות השונים, הרשויות שצריכות לפעול באופן עצמאי ודמוקרטי".
כשנוח לשופטים אין להפרדת רשויות שום משמעות, והם מתערבים בכל חוק והחלטה וכופים על הכנסת והממשלה את דעותיהם
שרי הקבינט כמובן לא נתנו "הוראה", רק ביקשו להתחשב בסדר היום המדיני. אבל חוסר המודעות של ביניש מרהיב. אחרי שלושים שנה של חיסול הפרדת הרשויות מצד בית המשפט, שהפקיע את כל סמכויות הרשויות האחרות, פנייה לבית המשפט בבקשה הגיונית נחשבת ל"פגיעה בסיסית" בדמוקרטיה. כשנוח לשופטים אין להפרדת רשויות שום משמעות, והם מתערבים בכל חוק והחלטה וכופים על הכנסת והממשלה את דעותיהם וערכיהם. כשלא נוח, ההפרדה היא עקרון־על. מבולבלים? העיקרון האמיתי ברור: מה שטוב לבית המשפט באותו רגע גובר תמיד.
הדפוס הזה מאפיין את הרס הדמוקרטיה הישראלית. בית המשפט פלש לתחומי הרשויות האחרות, החריב כל נורמה דמוקרטית וחוקתית, וניכס לעצמו בתירוצים מופרכים כל סמכות שלטונית שהציבור מפקיד ביד הרשויות הנבחרות. ברגע שהן מתעוררות ומנסות לתקן מעט מהנזק, אותה אוליגרכיה שהסבירה כמה הפרדת רשויות היא אנכרוניסטית ו"פורמלית", מפני ש"מהותית" הכול כפוף לבית המשפט, זועקת: "הפרדת רשויות!" "דיקטטורה!" "מלחמה!"
בבסיס הדברים עומד טשטוש גמור בשאלת ה"עצמאות". מוסכם על כולם שבית משפט צריך ליהנות מעצמאות שיפוטית, כלומר, אסור לשום אדם להתערב בשיקול הדעת המשפטי של החלת הדין על המקרה שעומד לפני השופט. אלא שבישראל הפכו את העצמאות השיפוטית לעצמאות מוסדית, כלומר, אוטונומיה ניהולית מוחלטת, שמסירה מהרשות השופטת כל פיקוח דמוקרטי, כל איזון וכל בלם.
עצמאות שכזו אסור שתהיה. בתי משפט לא קובעים מי יהיו השופטים, איך ייבחרו, כמה מוסדות שיפוט יהיו, וגם לא מהי שיטת המשפט. אם נציגי הציבור יחליטו, למשל, לעבור לשיטת מושבעים בדין הפלילי, כך יהיה. אם יחליטו להוסיף בית משפט חוקתי, או להקים רשות פיקוח על שופטים, זה בסמכותם. הגדרת הרשויות, סמכויותיהן וההפרדה הנאותה ביניהן, נמצאות בליבת העשייה של הרשות המחוקקת. כך הדברים מתנהלים בדמוקרטיה.
בישראל התרחש תהליך הרסני אפילו יותר; ראו מוסדות המדינה מה עשה בית המשפט, התקנאו, ויישמו בעצמם. אף שהם כפופים לממשלה באופן ישיר, וכל סמכות שיש להם מואצלת מהשר הממונה עליהם, הם החלו להתייחס לעצמם כגופים "עצמאיים". האקדמיה הפכה את חופש המחקר לעצמאות מוסדית, והתהליך התפשט לכלי התקשורת הממשלתיים, לבירוקרטיה, והגיע אפילו עד לכוחות הביטחון. וכשהכוחות המזוינים של מדינה חושבים שהם "עצמאיים" ועליונים על נבחרי הציבור, אפשר להכריז על מותה של הדמוקרטיה.
כאן אנו מגיעים לנקודה המרכזית ביותר, השאלה הנורמטיבית: איך מצדיקה לעצמה הקליקה הבינישית את המלחמה הזו בדמוקרטיה ובסמכויות היסודיות ביותר של הדרג הנבחר? בעבר, כשהמאבק היה בעיקר משפטי, ההצדקה הייתה "זכויות אדם". מסיבות שונות, כולל חשיפת הצביעות, ההטיה והריקנות של האג'נדה הזו, היא השתנתה. ההצדקה המרכזית היום, כשכלל מוסדות המדינה – "הדרג המקצועי" וה"מומחים" – דורשים לעצמם סמכויות שלטוניות, היא "האינטרס הציבורי".
הטיעון הבסיסי מוכר לכול. הפוליטיקאים מושחתים ולא משרתים את "טובת הציבור", אלא את טובת עצמם ומקורביהם. לעומת זאת, המגזר הציבורי נאמן ל"אינטרס הציבורי", וגם מבין אותו טוב יותר מהפוליטיקאים. לפיכך, כשיש מחלוקת בין "מומחי" המגזר הציבורי לבין ה"מושחתים", ברור איך צריך להכריע.
רוחה של התעמולה הזו מלווה את כל מהלכי ההפיכה האנטי־דמוקרטית שאנו חווים. זוהי הגרסה העדכנית לטיעון אליטיסטי עתיק נגד הדמוקרטיה. אבל מעבר לכך שיישומו פירושו ביטול הדמוקרטיה, הוא סובל מחולשה נוספת: הוא פשוט כוזב. לגמרי. אף אחד לא יודע מה האינטרס הציבורי. זו שאלה מסובכת ומורכבת כל כך, שאין אדם שיודע את פתרונה.
כפי שמוכיח הקרקס התקשורתי של ה"לשעברים" בשנים האחרונות – מהקורונה, דרך הרפורמה, ועד למלחמה – אין לאינטרס הציבורי מומחים, רק "מומחים". לכן הפתרון הטוב ביותר הוא לתת לעם להחליט מהו האינטרס הציבורי, בתקווה שחוכמת ההמונים, שעולה על חוכמתו של כל "מומחה", תבוא לעזרתו. נכון שהעם לפעמים טועה, אבל ה"מומחים" טועים כמעט תמיד. ולא פחות חשוב, העם הוא שנושא במחיר טעותו; כאשר "הדרג המקצועי" טועה, לא הוא משלם את המחיר, אלא שוב, העם.
אם כן, אין פתרון טוב יותר, מעשית ומוסרית, מהדמוקרטיה. אלה שיוצאים נגדה כביניש, בתואנות שווא וזעקות שבר – מצעד איוולת מרהיב של אליטה שוקעת – עושים זאת באופן המובהק ביותר לתועלתם האישית והמעמדית. הם פועלים לא רק נגד הדמוקרטיה, אלא גם – כפי שהוכיחו השנתיים האחרונות – נגד האינטרסים הציבוריים הבסיסיים ביותר.
