פרץ של אופטימיות שטף השבוע את המפלגות החרדיות. אחרי חודשים ארוכים של מרמור, הם מדווחים לראשונה על קשב אמיתי בלשכת שר הביטחון. נציגי דגל התורה נועדו איתו השבוע ביום שבו יצאו הודעות על שבעה נופלים בקרב. עיתוי לא נוח, ובכל זאת רוח המפקד של ישראל כ"ץ מקרינה גם על הייעוץ המשפטי במשרד, שנמצא בקשר שוטף עם הפוליטיקאים החרדים סביב נוסח חדש לחוק הגיוס. אריאל אטיאס ואורי מקלב מנהלים באינטנסיביות את השיחות מול היועמ"שית החדשה במשרד הביטחון. טיוטה להציג עדיין אין, אבל יש הבנות ואפילו תאריך יעד חדש לחקיקה: עד סוף החודש.
הזעם שלהם על נתניהו, שלא "נכנס לאירוע" בכל הכוח, עדיין לא התפוגג, אבל בניגוד לפרסומים לא היה אולטימטום לפיזור הכנסת. להפך. גפני הסביר לרבנים שהתכנסו בבית המנהיג הליטאי ר' דב לנדו שכל מטרת האופוזיציה היא להפיל את ממשלת נתניהו, ולכן הוא יעשה דווקא. גם בישיבת הסיעה של יהדות התורה הוא אמר שישנן כל הסיבות לעזוב, גם מבחינה תקציבית, אבל אין אלטרנטיבה באופוזיציה. נותר רק הפרינציפ. שיתפוצצו.
מי שביקש לאיים פומבית על ראש הממשלה הוא יצחק גולדקנופף. הלחץ שמופעל עליו אדיר, לאחר שבבית האדמו"ר מגור כלתה הסבלנות לביצועים הכושלים של הנציג הפוליטי של החצר. צווי הגיוס נשלחים כעת רנדומלית, כך שגם חסידיו ואפילו נכדיו וניניו של האדמו"ר נכללים בקבוצת הסיכון. בינתיים שר השיכון נמצא לבדו על הגבעה הזאת. גם את האולטימטום הקודם שלו על תקציב תמורת גיוס הוא עדיין לא משך. בישיבת הממשלה על התקציב הוא פשוט נעדר; מההצבעות בכנסת הוא פטור בזכות החוק הנורווגי.
בבית האדמו"ר מגור כלתה הסבלנות. צווי הגיוס נשלחים כעת רנדומלית, כך שגם חסידיו ואפילו נכדיו וניניו של האדמו"ר נכללים בקבוצת הסיכון
ראש החץ השלישי, אריה דרעי, שותק בינתיים. מבחינה אישית הוא הגורם הפרגמטי ביותר, אבל לכוד בין הלחץ של הרחוב הישראלי ובין החשש של רבני ש"ס שמכסות המתגייסים יידרשו דווקא מתוך הישיבות שלהם.
יש עדיין פערי ניסוח, אבל העיקרון המסתמן מלמד שהם ניתנים לגישור: החרדים יסכימו למספרי גיוס חסרי תקדים מבחינתם, בין 5,000 ל־7,000 בשנה, אבל יחלישו את הסנקציות במקרה שלא יעמדו בהם. בחוק תוגדר "תקופת הסתגלות", שאם במהלכה לא יושגו היעדים, יוטלו סנקציות כלכליות מוסדיות על תקציב הישיבות. כלומר – התקציב יקוצץ בהתאמה לשיעור אי־הגיוס, אבל לא על אף צעיר חרדי באופן אישי. רק בשנה הרביעית או החמישית, אם לא יעמדו במספרים, יחול חוק שירות ביטחון על כולם. במילים אחרות: עוד כארבע שנים של דחייה. ואם בג"ץ יפסול? ההנחה היא שברגע שמערכת הביטחון תהיה חתומה על החוק, גם פסילה לא תהיה על הסף אלא אחרי תהליך משפטי מפותל וקניית זמן יקר.
המכשול שנותר בדרכם הוא יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון שדנה כעת בנוסח חוק הגיוס מהכנסת הקודמת, עליו הוחל דין רציפות. אדלשטיין מתעקש שלא להיות חותמת גומי לחוק לא אפקטיבי. במפלגות החרדיות מתלבטים אם להגיש חוק חדש במסלול עוקף, או לנסות לשכנע את אדלשטיין ושאר המתנגדים בליכוד באמצעות הגדלת המספר על הנייר.
מבוא למבוא
קשה לגשר על הפער שבין הדרמטיות של הרגע שבו ראש ממשלה מכהן עמד על דוכן העדים כנאשם, ובין בינוניות התוכן. היום הראשון היה הקדמה, אולי מבוא למבוא. היו בו הרבה פרטים פיקנטיים והצצה אל התפקיד הקשה ביותר בעולם, אבל כמעט אפס טיעונים משפטיים. נתניהו היה מודע לקשב הציבורי הרב ביום הראשון לעדות, שבו כל שורה מצוטטת בהרחבה, ולכן הפליג בטיעוני הרוחב שלו, אבל לב הטיעונים לגוף האישומים יגיעו כשהעניין התקשורתי ידעך וסבלנות השופטים תפקע. בקצב העדות שנקבע, רק החקירה הראשית, שהיא בעצם דואט בין ראש הממשלה ובין פרקליטו עמית חדד, תארך כחמישה עד שבעה שבועות. החקירה הנגדית עשויה להתארך פי שלושה, בהתאם למפתח שקבעו סנגוריו של ראש הממשלה בפרשת התביעה: על כל יום של עדות ראשית, שלושה ימים לחקור את העד.
סדר התיקים שם את נתניהו בעמדה נוחה: התיק הראשון שיידון הוא תיק 4000. לכאורה הכבד ביותר מבחינת החומרה וסעיף האישום, אבל בעצם הפריך ביותר. לראש הממשלה יש בו יתרון מובנה ביחס לרף שהציבה התביעה: הרכב השופטים, שהושמץ השבוע בידי שרים בכירים כ"פוגע בביטחון המדינה", דווקא היה קשוב מאוד לסנגוריו של נתניהו עד כה, ובצעד חריג מאוד המליץ לתביעה למשוך את סעיף השוחד נגדו. הרבה פחות נוח יהיה, ציבורית ומשפטית, כשתיק 1000 ייפרט לפרוטות, או במקרה הזה לסיגרים, שמפניות ותכשיטים בשווי מאות אלפי שקלים.
ברגע שהעדות נשמעת, התמריץ לעסקת טיעון פוחת משמעותית. ועדיין יש חלון צר בין החקירה הראשית לחקירה הנגדית. ואולי גם הזדמנות נוספת בתום שלב העדות של ראש הממשלה, אחרי ששני הצדדים יעשו הערכה מחודשת של המצב המשפטי. בפעם הקודמת שעסקה כזו הונחה על השולחן כתבתי כאן שדין התיק להתברר עד תום. שלאזרחי ישראל מגיע לדעת אם ראש הממשלה עבריין או נרדף. אבל נדמה שגם החלטה חלוטה של בית משפט לא תשכנע רבים, מתומכיו ומתנגדיו של נתניהו, לזוז מתפיסות הבסיס שלהם. במחיר יקר ביותר למדנו שטובת המדינה היא לסיים את הסאגה הזאת על מחיריה הכבדים מדי. פירוק המוסדות הדמוקרטיים ואמון הציבור לא שווים את שורת הדין.
נתניהו טען שהוא יכול לנהל מדינה ומשפט במקביל. בג"ץ בפסיקת ה־11:0 סבר כמוהו. אבל המציאות הוכיחה אחרת. כדי לשמור על עקרונות הדמוקרטיה מחד והשוויון בפני החוק מאידך, אין ברירה אלא להמשיך לנהל משפט ומדינה במקביל אם לא יושג הסדר טיעון, ולהסיר את איום הנבצרות הלא חוקי מהשיח. מיד אחרי המשפט הזה, מלבד פיצול תפקיד היועמ"ש והפרדה בין ראש התביעה ליועץ של הממשלה, דרוש גם חוק צרפתי שימנע מכאן ולהבא העמדה לדין של ראש ממשלה, יחד עם חוק הגבלת כהונה שימנע את הפיכת הלשכה הבכירה במדינה לעיר מקלט. בהתחשב בקצב הנוכחי ובערעור הצפוי, זה יקרה כנראה רק לקראת סוף העשור.
