החלום הישראלי לנגב חומוס בדמשק שב לככב השבוע במלוא עוזו. אבל האמת היא שגם אחרי נפילת משטר האימים של בשאר אסד והשמדת הצבא הסורי, חלום החומוס בדמשק נראה עדיין רחוק. נכון, צה"ל השמיד השבוע את חיל האוויר הסורי; לא נותרו בסוריה מטוסי קרב או סוללות הגנה אווירית מתקדמות מתוצרת רוסיה. אם תחליט מדינת ישראל לתקוף בעתיד הקרוב את מתקני הגרעין האיראניים, מסלול התקיפה דרך סוריה ועיראק פתוח לרווחה. ניצחון מזהיר כזה לא נרשם מאז מלחמת ששת הימים. ועדיין, אין שום סיבה לנפילת מתח. סוריה רק מתחילה לייצר אתגרים חדשים.
טעימה ראשונית מהמצב החדש ראינו כבר בסוף השבוע שעבר, כאשר זוהתה מתקפה של מורדים סורים על מוצב של האו"ם בכפר חדר הסמוך למג'דל־שמס. צה"ל פתח באש כדי לסייע לכוחות האו"ם בשטח החיץ, ולא רק משום שחיילי השוקולד של כוח אונדו"ף נזקקו לסיוע. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אירועים של פריצת הגדרות וזליגת מורדים חמושים לשטחה. זיכרון 7 באוקטובר טרי מדי וכואב מדי.
אבל מה שבאמת קרה שם לא חצה את רף הדיווח התקשורתי הראוי. במידה מסוימת אפילו צונזר. האמת היא שמאות מורדים הצליחו להגיע לגדר סמוך לכפר מסעדה, ואף תלו את דגליהם על גדר ההפרדה. עורך "פורטל הכרמל" חוסיין חלבי נכח במקום בזמן אמת, וצפה בחילופי האש מהרחוב הראשי של הכפר. "צה"ל ירה בתגובה שמונה פגזים", סיפר חלבי. למרבה המזל האירוע הסתיים בלי נפגעים, אבל השאלה שצריכה להטריד את כולנו היא איפה היינו עכשיו אם הייתה מתפתחת תקרית עם הרוגים משני הצדדים.
בשנים האחרונות עשה ג'ולאני מאמצים גדולים להניח מאחוריו את דימוי הטרוריסט הדאעשי, עבר לחליפות והתראיין לכלי תקשורת מערביים. אבל השאלה אם ההבטחות ומתק השפתיים יעמדו במבחן המציאות עודנה בעינה
המצב מורכב ונפיץ מזוויות רבות כל כך, שקשה להחליט היכן להתחיל. מה שבלט לעין הוא מראות הזוועה שנחשפו עם הפריצה לכלא סיידנאיא בדמשק, הידוע ככלא הזוועות של משטר אסד. זו לא הייתה הפתעה. במשך שנים הגיעו דיווחים על עשרות אלפי עצירים שעברו את מטחנת הבשר של המשטר. חלקם נעלמו לבלי שוב, חלקם חזרו שבורים לבלי הכר, חלקם איבדו צלם אנוש. אבל התמונות שהגיעו השבוע בעקבות הפריצה לכלא כנראה לא מתחילות להעביר אפילו את קצה הקצה של האימה.
מה שהעולם עתיד לשמוע בשבועות ובשנים הקרובות ממה שהתרחש בסיידנאיא יפרנס את הטראומה הסורית הלאומית עוד עשורים קדימה. והסורים לא ישכחו ולא יסלחו. אבל ספק אם נזכה לראות בימינו את משפטי נירנברג של העולם הערבי. בסוריה יש דרכים אחרות לעשות צדק, והן מבעיתות למדי. הציד אחר צמרת השלטון העלווית כבר החל. מנהיג המורדים אבו־מוחמד אל־ג'ולאני פרסם השבוע רשימה של 160 מבוקשים בכירים של משטר אסד, ומי שמצפה לתהליך משפטי מסודר יכול לשכוח מזה. בימים האחרונים הנצו הגרדומים וכבר היו הוצאות להורג בכיכרות ברחבי סוריה. העובדה שהתקשורת המרכזית הבינלאומית לא דיווחה עליהן בהרחבה היא עניין בפני עצמו; בכל מקרה, מי שעיניו בראשו מבין שהיכולת והרצון של הקהילה הבינלאומית להתערב בתהליך הקורא לעשיית צדק בסוריה בשלטון האימים של משפחת אסד שואפים לאפס.
אם יש לאזרחי סוריה תקווה כלשהי לעשיית צדק, כזו שאולי תסייע להם להפוך למדינה נורמלית יותר, הרי שהיא טמונה ב"חוק סיזר" שנחקק ב־2019 בממשל טראמפ הקודם. החוק קרוי על שמו של אלמוני שכּונה סיזר (קיסר), שתיעד את העינויים שביצעה ממשלת אסד. חוק סיזר נועד להטיל סנקציות ולייצר אחריות על פשעים של ממשלת סוריה ובעלות בריתה רוסיה ואיראן כלפי העם הסורי. חלקים מצולמים מדו"ח סיזר אף הוצגו במוזיאון השואה האמריקני ובאו"ם. במאמר מוסגר צריך לומר שאם יש משהו שמדגיש את האימפוטנציה וההשחתה של בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, התעלמותו המוחלטת מהפשעים של משטר אסד עושה זאת היטב.
המנהיג החדש
האיש המסמל יותר מכול את המהפך שעובר כעת על סוריה הוא כמובן מנהיג המורדים אבו־מוחמד אל־ג'ולאני. ראינו אותו השבוע לבוש מדי זית טקטיים, מוקף שומרי ראש, נואם במסגד אומיה בדמשק ובהמשך נועד עם ראש ממשלתו של בשאר אסד בעניין תהליך העברה מסודר של השלטון לידי המורדים. הוא השכיל השבוע לייצר רגיעה בשטח, העניק חנינה לחיילים הפשוטים בצבא הסורי, וגם הרגיע בכל מה שקשור לכפיית לבוש אסלאמי על נשים. הוא הבטיח שלכל בני המיעוטים והדתות יש מקום בסוריה. אבל איש לא יכול לנבא אם להבטחות האלו אכן יש כיסוי. הוא אומנם האיש החזק בסוריה ועומד בראש הארגון החזק היאת תחריר א־שאם הנהנה מתמיכה טורקית וקטארית, אבל הקואליציה שלו מורכבת מערב־רב של ארגונים – מאסלאמיסטיים פונדמנטליסטיים ועד חילוניים. הארגונים האסלאמיסטיים לבדם מונים ככל הנראה לא פחות מ־60 קבוצות, והסיכוי שהמערך הזה יישמר לאורך זמן ולא יצלול לקרבות פנימיים אינו גדול במיוחד. כבר השבוע הופרה הבטחתו ביחס לזכויות המיעוטים כאשר אנשיו פתחו בקרבות נגד המיעוט הכורדי.
אל־ג'ולאני נולד ב־1982 בשם אחמד חוסיין א־שרע. כינויו, אל־ג'ולאני, בא לסמן כי מוצאו ממשפחה מרמת הגולן, שנעקרה ממקום מושבה בעקבות מלחמת ששת הימים ועברה להתגורר בדמשק. אביו הוא מהנדס שעבד כיועץ כלכלי למשרד הנפט הסורי, ואימו מורה לגאוגרפיה. בסוף שנות ה־80 עברה המשפחה לסעודיה בעקבות עבודתו של האב, ושם נולד הבן חוסיין. ב־1989 שבה המשפחה לדמשק והשתקעה ברובע אל־מזה. הייתה לו ילדות רגילה בהחלט של בן למשפחה מהמעמד הבינוני. עם סיום לימודיו נרשם לבית הספר לרפואה באוניברסיטה של דמשק, אולם אחרי שנתיים עזב את הלימודים. ב־2003, בעקבות משבר אישי קשה הקשור ככל הנראה לסיפור אהבה לבחורה ממשפחה עלווית שדחתה את חיזוריו, עבר לעיראק, שם הצטרף לארגון אל־קאעידה ונלחם בכוחות האמריקניים שפלשו למדינה. הוא נעצר בידי האמריקנים ונכלא במחנה בוקה שבמדבר העיראקי. שם פגש את אבו־בכר אל־בגדאדי, לימים מנהיג שלוחת אל־קאעידה בעיראק, והתיידד עימו. אחרי חמש שנים בכלא שוחרר ג'ולאני, שב לשורות אל־קאעידה ומונה לראש המבצעים של הארגון במחוז נינווה בעיראק.
האפיזודה הסורית של ג'ולאני החלה ב־2011, זמן קצר לאחר פרוץ המרד נגד ממשלתו של בשאר אסד. אל־בגדאדי, ידידו ומיודעו מכלא בוקה, אז כבר בגלגולו הבא כמנהיגה החדש של "המדינה האסלאמית בעיראק", ביקש מג'ולאני לשוב לסוריה ולגבש בה ארגון מקביל לארגון "המדינה האסלאמית בעיראק".
על פי נתונים שהציג בשבוע שעבר פרופ' מאהר פרגלי, מומחה מצרי לקבוצות אסלאמיות רדיקליות בטלוויזיה המצרית, ג'ולאני קיבל אז מבגדאדי תקציב של 70 מיליון דולר כדי לבצע את המשימה. עם שובו של ג'ולאני לדמשק, כך על פי הפרופסור, החל ג'ולאני להתפלל במסגד א־שאפי, שם פגש את ח'אלד משעל וחבורתו שפעלו אז מתוך מחנה הפליטים ירמוכ. משעל היה אז ראש הפוליטביורו של חמאס בדמשק.
המזרחן פנחס ענברי הסב את תשומת ליבי למפגש הזה בין משעל לג'ולאני, ובדיעבד אפשר לתת לו פרשנות מעניינת במיוחד. רוב החבורה שהקיפה אז את משעל היו בוגרי אפגניסטן, כולל שומר ראשו של משעל, וגם לכך הייתה ככל הנראה השפעה עתידית על ג'ולאני. בשלב הזה הוא הקים את ארגון ג'בהת א־נוסרה במצוות אל־בגדאדי, אך לא מן הנמנע שהוא הושפע מאוד גם מהמפגש עם משעל. הפרשנות של ענברי ושל פרגלי בהקשר הזה אומרת שאולי יש טעות אופטית בזיהוי של ג'בהת א־נוסרה כארגון דאעשי. כי בעוד המטרה של אבו־בכר אל־בגדאדי הייתה להקים את נוסרה כחלק מן המערך הדאעשי, המטרה של ג'ולאני הייתה לשוב לסוריה ולשחרר אותה. וזו הנקודה שבה נפרדו דרכיהם של ג'ולאני ובגדאדי.
כדי לקדם את מטרותיו חבר ג'ולאני לקטאר ולטורקיה, הפועלות על בסיס האידיאולוגיה של ארגון האחים המוסלמים, והן חימשו אותו ונתנו לו מימון ובסיס לפעול ממנו לאורך שנים. ולכן, אולי כדאי לבחון את התנהלותו של ג'ולאני והארגון שהוא עומד בראשו כמעין זרוע צבאית של ארגון האחים המוסלמים – מה שאומר כי גם לאחר שחמאס בעזה מוגר, לא מן הנמנע שכעת נקבל את אחיו התאום על גבול רמת הגולן בתמיכה טורקית־קטארית.
איך תיראה סוריה החדשה תחת שלטונו של ג’ולאני עדיין מוקדם לומר. בשנים האחרונות הוא עשה מאמצים גדולים להניח מאחוריו את דימוי הטרוריסט הדאעשי, עבר לחליפות והתראיין לכלי תקשורת מערביים, כולל הריאיון האחרון ל־CNN. אבל השאלה אם ההבטחות ומתק השפתיים יעמדו במבחן המציאות עודנה בעינה. הבטחתו לכבד את זכויות הכורדים עומדת כבר עתה למבחן קשה, ולא רק בגלל התחייבויותיו כלפי ארדואן, השואף לדחוק לגמרי את הכורדים מאזור הגבול עם טורקיה. ג'ולאני חומד את שדות הנפט הנמצאים בטריטוריה הכורדית. בעבר הם סיפקו 40 אחוז מתקציב המדינה הסורית. הוא לא יוותר עליהם.
עיר מקלט
אחרי כמה ימים של ספקות מה עלה בגורלם של בשאר ומשפחתו אישר הקרמלין כי הם קיבלו מקלט מדיני ברוסיה על בסיס הומניטרי. אשתו, שני בניו ובתו, וכך גם המשפחה המורחבת, כולם שם. ולא, לא צריך לדאוג להם. על פי פרסומים שונים בבעלות המשפחה הון עתק הכולל בין השאר 18 נכסי נדל"ן יוקרתיים ברחבי מוסקבה, חלקם מושכרים לבכירים בקרמלין. כך שלא צפויה חלילה ירידה ברמת החיים של המשפחה.
התקשורת הרוסית, צריך לומר, גילתה עניין בשכנים החדשים, ואחד מכלי התקשורת המכונה צ'קה־אוגפו על שם המשטרה החשאית הסובייטית הראשונה, פרסם השבוע תחקיר על האופן שבו אספה המשפחה נכסים ברוסיה כדי שתהיה לה נחיתה רכה ביום פקודה. ההכנות נמשכו עשרות שנים, עוד מהימים שהאב חאפז אסד למד במוסקבה. אך כיום מוסקבה היא עיר מקלט גם למשפחה המורחבת, כולל מתרגמים ושומרי ראש, נהגים ומשרתים האמונים על החיים היפים של בני משפחת אסד. לרובם ככולם הוצאו דרכונים רוסיים במחוז וורונז' וטולה. על חלק ניכר ממספרי הטלפון שלהם אפשר היה לעלות בקלות יחסית, משום שהם נרשמו בספרות ערביות. חוץ מזה הם די בולטים בשטח בגלל המכוניות היקרות שהם נוהגים לנסוע בהן. כך למשל, חאפז מחלוף, דודנו של בשאר ולשעבר הממונה על הביטחון של מחוז דמשק, נוהג להסתובב בפורש קאיין שחורה. חוץ מזה, כבר לפני עשור רכש מחלוף נכסים משרדיים במוסקבה בכתובות הכי יוקרתיות בסכום כולל של 600 מיליון דולר. בהתמדה גדל גם מספר החניות הרשומות על שמו. לא פחות מעניין – מתברר שיש לו גם דרכון אזרבייג'ני.
לבני משפחה אחרים, כך מתברר, יש חברות אוף־שור לבנוניות. ובקיצור, החיים בסוריה נגמרו לעת עתה. אבל האימפריה הכלכלית רחוקה מליפול.
