קשה לשאת את מפל המתח שבין גודל השעה לקוטן האירוע; בין המטמורפוזה הגיאו־פוליטית שישראל מחוללת במזרח התיכון, לבין המוחין דקטנות – שלא לומר פיצפוֹנוּת – של עלילות "רעייתי ואני" בתיק 4000.
קשה להכיל את הפער שבין הדמות המנהלת "מערכה בשבע חזיתות" מסביב לשעון, ושבשנים נשואות כתב האישום התמודדה מול טיטאנים כמו אובמה וחמינאי ודילגה בין נאומים בעצרת האו"ם לאישורי תוכניות באיראן – לבין היקף השעות והמשאבים שהשקיעה אותה דמות בהשתקפות שלה באתר אינטרנט המתמחה ברכילויות סלבס, דוגמניות בבגד ים וחדשות ספורט.
למוח קשה להכיל כיצד דמות אחת יכולה להיות כל כך גדולה וכל כך קטנה סימולטנית, וזה בדיוק החרך שדרכו מנסה ההגנה להבקיע. בשני מהלכים מדויקים, הפוכים זה לזה, היא הופכת את הדיסוננס הזה לקו הגנה: הראשון הוא "הפשטה והכללה" והשני הוא "נרמול".
"It's not about me", מסביר נתניהו. רק נדמה לכם שאירועי תיק 4000 עוסקים באינטרס שלי, האמת היא שהם עוסקים באינטרס של מדינת ישראל. מה שנראה לכם "קטן" הוא בעצם גדול מאוד. כי הנושא כאן איננו אני אלא "הגיוון בתקשורת". נתניהו פונה ל"שמאלנים" – רל"ביסטים שהסבל שהם חווים מביבי מתקרב לערכים של ה־DSM (ספר האבחונים הפסיכיאטרי) – ולוחץ להם על הטריגר הכי כואב: "נניח שאתה איש שמאל שפותח את הרדיו ושומע ערוץ 14, בטלוויזיה ערוץ 14, בעיתון ערוץ 14, חוזר מהעבודה בערב – ערוץ 14, מעביר ערוץ – ערוץ 14. זה תסכול עצום".
את ייסורי הנפש והגוף שחווים הרל"ביסטים מקביל נתניהו לסבל שחוו בעשור הקודם הביביסטים, או "שני שלישים מהציבור היהודי בישראל המגדיר את עצמו כימין, מתון עד קשה", שחיפש ביטוי לזהות שלו ועמד מול שוקת שבורה, כי "בתקשורת 95־98 אחוז זה מהצד השני. רוב מכריע של הפרשנים והעורכים באו ממחנה השמאל, ושיקפו את דעות השמאל". את הכאב הזה הוא בא לרפא.
ככה זה עובד וככה זה צריך לעבוד, טוען נתניהו. זהו המטבח התעשייתי הפוליטי, מי שחם ולו ומסריח – שיצא. למה שאתם קוראים שחיתות אני קורא משילות
"חסמו את שוק הדעות. אמרו שהסכם הגרעין עם איראן זה דבר נפלא, ואם תצא מעזה יהיה בסדר, ואם תצא מלבנון גם יהיה בסדר, ורק את זה שמעו בתקשורת. בדמוקרטיה האזרחים צריכים לקבוע, והם לא יכולים אם הם שומעים רק צד אחד". נתניהו מתואר כפרמדיק בודד באירוע רב־נפגעים, מטפל הוליסטי מול חולה סופני. עם כל מה שעשה הוא לא פתר את הבעיה מהשורש, רק העניק איזון צ'אקרות, אלחוש כאב והפחתת חרדות.
החוליה השנייה במלקחיים היא הנרמול, והיא מתחלקת לשני ראשים: נרמול התופעה הכללית ונרמול הפעולות של ראש הממשלה. נתניהו הרחיק נדוד עד לתומאס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון כדי לגייס תנא דמסייע: "הדמוקרטיה נוסדה בארה"ב על ידי שני אנשים גאונים, ג'פרסון והמילטון. הם היו אויבים מרים. כדי להשפיע זה על המדיניות של זה, הם הלכו לעיתונים וניסו להשפיע על הקו של העיתון. המילטון היה מושחת? ג'פרסון היה מושחת? הם היו הכי ערכיים". רק ג'ון סטיוארט מיל חסר להשלמת הטיעון, שהסביר שמלחמת הדעות חיונית כדי להגיע לאמת.
והאמת היא שנתניהו לא היה צריך להגיע לאבות המייסדים. הוא יכול היה להזכיר את "המו"לים" – הסדרה המעולה של עמרי אסנהיים ששודרה לאחרונה בתאגיד כאן – המתארת את יחסי שלטון־עיתון הבלתי נתפסים ששררו פה מִקום המדינה ממש. מי שצופה בסדרה נדהם מעומק השחיתות והסיאוב שפשׂו במערכות ידיעות אחרונות, מעריב והארץ שניהלו את ישראל, אבל הנרטיב של נתניהו הפוך: ככה זה עובד וככה זה צריך לעבוד. זהו המטבח התעשייתי הפוליטי, ככה מכינים נקניקיות, מי שחם ולו ומסריח – שיצא. למה שאתם קוראים שחיתות אני קורא משילות, כי אין דרך אחרת לגייס תמיכה בקלפי. כשנתניהו נשאל אם פנה למו"לים בבקשה למנות או לפטר אנשי תקשורת, ענה: "לא רק שזה לא חריג, זה הכי טבעי בעולם בתקשורת בין פוליטיקאים לתקשורת. פוליטיקאים תלויים בתקשורת כי ככה המסרים שלהם עוברים לציבור".
הראש השני – נרמול הפעולות של נתניהו – חותר לייצר תמונת תשליל הפוכה לזו שתוארה בכתב האישום. זוכרים את השאלה אם "סיקור חיובי" יכול להיות שוחד? אומנם לפי חוק העונשין שוחד לא חייב להיות דווקא בכסף, אלא כל טובת הנאה, אבל הגדרת סיקור חיובי כשוחד הייתה תקדימית. היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט הסביר מדוע, לאחר התלבטות, הוא החליט ללכת על סעיף השוחד. הסיבה לדבריו הייתה היסוד הנפשי של נתניהו: נתניהו, שרה ויאיר התייחסו ברצינות כה תהומית לפרסומים עליהם בוואלה, והיו כה אובססיביים לשנות את קו הסיקור של האתר, כך שמבחינתם המתת הזו הייתה חשובה יותר מכסף, ולכן היא נכנסת להגדרת שוחד.
הקו החדש של נתניהו הופך את הגרב. הוא מפגין זלזול, שלא לומר אדישות, כלפי אתר וואלה וההשפעה שלו: "וואלה היה אתר זניח שבזניחים… אנשים נכנסים לוואלה לכלבים, לקרוא על תסרוקות לכלבים. אני מאוד אוהב כלבים, וזה אתר של כלבים וחתולים. אם אתה משווה את וואלה לכלי תקשורת אחרים, אז גם מספר הקוראים וגם זמן הקריאה הוא אפסי. הטענה שהוא היה אתר פופולרי היא כוזבת, חשיבותו בעיניי הייתה קרובה לאפס". הצד השני של הנרמול הוא האישורים הרגולטוריים, וכאן נכנס הסרטון המראה את נתניהו חותם על ערמת דפים אפילו בלי לעיין בתוכנם.
המחזה כולו מייאש כל כך ומיותר כל כך, שהטובה הגדולה ביותר שכנסת ישראל יכולה לעשות לעם ישראל היא להעביר שני חוקים שיצילו אותנו מעצמנו: חוק צרפתי הקובע שאי אפשר להעמיד לדין ראש ממשלה מכהן, מאוזן בחוק הגבלת כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות. אלו שני חוקים חיוניים למניעת הפסיכוזה הלאומית שאוכלת פה כל חלקה טובה. למי שיעביר אותם מגיע פרס ישראל, הדלקת משואה, עם עיטור הגבורה, המופת והעוז ביחד.
