יום שלישי בערב, לב ליבה של תל־אביב העיר הגדולה. מוזיאון תל־אביב לאמנות מזה וספריית בית אריאלה מזה, ומאחוריהם בית האופרה. הצנטרום של התרבות הישראלית. אבל הרחבה שביניהם היא עולם אחר, עולם שבו הכול נעצר. כאן אין בג"ץ ויועמ"שית ושר המשפטים. ברוכים הבאים לעולמם של האנשים הנאבקים, הכואבים, הממתינים, החרדים. עולמם של בני משפחות החטופים. כאשר מתקיימת כאן עצרת, המציאות שבחוץ מיטשטשת, כמעט לא נראית. נשמעים רק קולות עמומים מהמלחמה. רק מה שרלוונטי להורים, לאחים, לבני הזוג שעדיין שם. השאר לא נכנס. אין מקום בתודעה לשום דבר אחר.
בפעם הקודמת הייתי כאן בתשעה באב. הרחבה הייתה מלאה וצפופה באנשים אבלים. שמענו מגילת איכה ובכינו על החטופים ועל בני ציון של אז ושל היום. פגשנו משפחות מהקיבוצים. והיה כואב וקשה וחשוב.
בשבוע שעבר ביקשו ממני לשאת דברים ב"שרים יחד לשובם" שמתקיים מדי יום שלישי. הגעתי מוקדם והסתכלתי על האנשים שמאחורי הקלעים. שלושה אמנים, ליינאפ מסודר, צלמים וכותבי תוכן ומפיקה. הרבה אנשים שעושים את זה מדי שבוע, כי זה המעט שהם יכולים לעשות. הצצתי על דוכן הנואמים. היו שם מיקרופון ובקבוקי מים ו… טישו. מוצר לא סטנדרטי בבמות רגילות, אבל כאן הוא הכרחי.
הייתי רוצה שנדע להבדיל בין העמדות והדעות שכל אחד רשאי להחזיק בהן, ובין האמפתיה ומתן התחושה שנושא החטופים לא נשכח
גניה צוהר, דודתו של עומר נאוטרה, היא שיזמה את ההתכנסות של ימי שלישי בכיכר והפכה את התוכן לכזה שיקל על ציבורים מגוונים להגיע, כי הטון והשפה רכים יותר. כשגניה ביקשה שאגיע, אמרתי שאני מקווה שעד שיגיע תורי לדבר, העצרת תהפוך לפסטיבל לכבוד החטופים המשוחררים. לא דמיינתי שכמה ימים אחר כך יכריזו על עומר נאוטרה כמי שנהרג לפני שנה וחודשיים, ביום הראשון למלחמה. השבר היה גדול.
אנשים עלו וסיפרו על עומר הציוני והמחויך, שנתן את כולו למדינה מתוך ויתור על חיים נוחים בארצות הברית. כמה כאב היה באוויר. שוב קיבלנו הוכחה עד כמה שברירִי המידע שבידי המשפחות. עד כמה המציאות יכולה להתהפך ברגע. במקרה של עומר, היפוך הגורל האכזרי לפחות בישר שהוא לא סבל כל הימים האלה. חטופים אחרים שנרצחו בשבי לא זכו אפילו להנחה החשובה הזאת.
קשה לי לכתוב על סוגיית החטופים. אינני יכולה לתאר את הסבל העובר עליהם כל יום, כל שעה, כל דקה. וכשפוגשים אנשים שהיו שם, שומעים את העדויות ואת התחינה להוציא את הקרובים שעוד שם, הלב, או מה שנשאר ממנו, פשוט נקרע. לכן כל מה שאכתוב כאן נכתב בלי שיפוטיות כלפי המשפחות או כלפי פדויי השבי ולו לרגע.
לחבק את הצער
כשנסעתי ברחבי תל־אביב הכתה בי ההכרה שהסיסמה שהוטבעה בתחילת המאבק לשחרור החטופים שגויה. הסיסמה Bring them home, או "חייבים להביא אותם הביתה", מופנית פנימה במקום לזעוק החוצה. זה לא שהממשלה איננה אחראית למה שקרה, זה לא שלא מוטל עליה לעשות מאמצים לשחרור החטופים, אבל הפנייה לשחרור בכלל לא מופנית לרוצחים. לא Let my people go או "שלח את עמי" כמו בזמן משה רבנו ופרעה, או בתקופה שבה כלאה ברית המועצות את אסירי ציון. אז היה ברור מי הנוגש, מי זה שמחזיק באופן לא חוקי באנשים וחומס את זכותם לחופש.
הדרישה, הלחץ, היו אמורים להיות מופנים קודם כול אל החוטפים, אל הרוצחים, אל האשמים במעשה. על מי מוטל למצוא את הדרך? מי יכול לקדם את זה? אכן, הממשלה והכנסת שלנו.
סיסמת מאבק אחרת הייתה נכונה יותר, והייתה יכולה לאגד סביבה את כל החברה הישראלית. אבל כך נוסח המאבק, שגם התערבב לעיתים עם מאבק נגד הממשלה והגיע להאשמת מגזרים שונים. אבל זה לא רק אופי המאבק אלא גם מחלוקת על המהות, על התביעה "בכל מחיר". חשוב לציין שלא כל המשפחות נמצאות שם. חלקן חושבות אחרת וקוראות אחרת את המציאות, אולם האמירה הזאת ודומותיה הרחיקו אנשים רבים מהמאבק הפומבי לשחרור החטופים. ציבור רחב מודאג משחרור רוצחים סיטונאי ומעצירת המלחמה.
ולמרות כל זה, עדיין מדובר באחים שלי, בבני העם שלנו, באנשים שנחטפו באכזריות כחלק מהמלחמה בעם ישראל ובמדינתו. ומדינת ישראל, שזה אנחנו, מחויבת להם ולשלומם כפי שהיא מחויבת להשכין פה ביטחון ושקט.
הייתי רוצה שנדע להפריד. להבדיל בין העמדות והדעות שכל אחד רשאי להחזיק בהן, ובין ההקשבה והאמפתיה ומתן התחושה שנושא החטופים לא נשכח, שהוא על סדר יומנו. את זה אנחנו חייבים למשפחות האלה, שאת סבלן קשה לתאר במילים.
הציבור הציוני־דתי מואשם שהוא לא דואג לחטופים ולא מעוניין בשובם. התקשורת מעורבת בהאשמה הזאת עד צוואר, ויש משפחות חטופים שחושבות כך גם היום. כל מי שהיה בבית כנסת ציוני־דתי יודע שזו האשמת שווא. די היה לראות הופעות של סניפי בני עקיבא בשבת האחרונה, שבה הוקדשו הצגות, קירות ותפילות למען החטופים. משפחות חטופים מוזמנות למוסדות לימוד לספר את סיפורן, ומעל הכול, בני הציונות הדתית ממלאים תפקיד מרכזי במלחמה הסיזיפית בעזה כדי להשיב את החטופים.
ולמרות כל אלה, משפחות החטופים קוראות לנו. הן רוצות שנהיה שם איתן בכיכרות, שניפגש איתן בקהילות, שנקשיב, שנשמע את הכאב ונביע אמפתיה. כן, גם אם לא נסכים וגם אם זה לא תמיד פשוט. את זה אנחנו יכולים לעשות יותר. לפגוש את העיניים ולשאת יחד את הצער הבלתי נתפס. למשפחות החטופים אני אומרת: דעו שגם מי שלא מסכים על הדרך, עדיין איתכן, עדיין אכפת לו.
אני רואה בעיניים שמפגשים כאלה, שיח של הלב, עושה טוב למשפחות. אני יודעת שהוא מחזק את הרקמה העדינה החדשה של היחד שלנו, ההולכת ומתהווה מתחילת המלחמה, בין אנשים ממקומות ומחנות שונים. אבל מעל הכול זו לא רק זכות אלא החובה המוסרית שלנו, כעם וכחברה, להיות איתן שם, עד שהחטופים ישובו.
Ofralax@gmail.com
