משפט נתניהו האמיתי נפתח לפני שלושה עשורים, ויוכרע בעוד שלושה עשורים לפחות. קטגורים וסנגורים התייצבו משני הצדדים עוד בשנות התשעים; חלק מהשופטים, לעומת זאת, טרם נולדו. ככה זה עם שר ההיסטוריה, כולם מחכים להוד רוממותו שיואיל בטובו לבוא לעולם. כל הספוילרים בדבר גזר הדין לוקים בחסר במקרה הטוב. במקרה הקלאסי הם מתבררים כמביכים.
על הכף האחת במאזניים המתוסבכים מונחות אישיותו והתנהלותו של ראש ממשלת ישראל ברוב קדנציותיה מאז תחילת המאה ה־21, מר בנימין נתניהו. אפשר למצוא שם את עדויות רוב האנשים שעבדו איתו או תחתיו, כרתו איתו ברית פוליטית או סתם ישבו איתו לכוס קפה ומאפה ושילמו ממיטב כספם. תוסיפו לזה את מתקפת הטרור שאירעה במשמרת שלו ומחקה לו את התואר "מר ביטחון", וכמובן את טענות השיסוי וההפיכה המשטרית, וקיבלתם חתיכת משקל.
על הכף האחרת – הישגיו הכלכליים ותנופת מבירא עמיקתא לאיגרא רמא של ביטחון ישראל ב־14 החודשים האחרונים, שהפכה את נתניהו לגיבור אזורי בחלק ניכר מהעולם הערבי, והעלתה מחדש את קרנו בחלק מהעולם המערבי. תוסיפו לזה את עצבי הברזל שהוא מגלה מול לחץ בינלאומי בלתי נתפס ולחץ מקומי שלא היה כמותו לאורך עשורים, וקיבלתם חתיכת משקל נגד.
בעלי תפיסת "האדם במרכז" נוטים אוטומטית למלא בתכנים מרשיעים את הכף האחת, בעוד בעלי התפיסה הלאומית מעמיסים תכנים מפרגנים על הכף האחרת. כל צד ממהר להעצים את חשיבותה המכרעת של הכף שלו, תוך זלזול מוחלט בתוכן הכף הסמוכה. זה לא אומר שהצד המקטרג אינו לאומי דיו, ממש כפי שהצד המסנגר אינו אדיש לטוהר המידות, אלא שכל אחד מהם שם את מרכז הכובד במקום קצת אחר. קצת, אבל די בהטיה של זווית קטנטנה כדי ששני המסלולים יפליגו למחוזות רחוקים ואף יגיעו ליעדים הפוכים.
השנה־ורבע האחרונות הזינו נתונים חדשים למערכת בערבוב מגמות מרהיב: שוחרי זכויות האדם חוששים לעתידה הביטחוני של ישראל תחת מנהיגותו השנויה במחלוקת של נתניהו, והמחנה הלאומי חושש לעתיד הדמוקרטיה וזכויות האדם המכונה ביבי נוכח קהות החושים המשפטית בעניינו של ראש ממשלה שמוביל מלחמה רב־זירתית. מי שטרח והשקיע את כל מרצו בעבודת הקודש של מילוי אחת מכפות המאזניים לא מסוגל להעלות בדעתו פרשנות שונה משלו: או שהאיש הוא הדמון הגדול מכולם, או שהוא המושיע שאין בלתו. אין הסבר אחר לשום החלטה או מהלך. בעיני האופוזיציה, נתניהו אדיש לגורל החטופים ומתחזק מלחמה רק כדי לשמר את שלטונו. עד כדי כך. בעיני הקואליציה, האופוזיציה מנצלת בציניות את גורל החטופים ואת אימת משפחותיהם כדי להוריד את נתניהו מהשלטון. עד כדי כך.
אולם, כאמור, זוהי רק ערכאה ראשונה. ומורכבות שהופיעה בערכאה ראשונה צפויה להתפתל עוד יותר בערכאה אחרונה. קשה להניח שהצאצאים של טרחני שאלת רק־כן־או־רק־לא־ביבי יזדהו בהכרח עם תפיסת אבותיהם בסוגיה. למקים המדינה, דוד בן־גוריון, היו אויבים מרים ושונאים עד עמקי הנשמה – יוצאי אלטלנה, הרוויזיוניסטים, אנשי המעברות וגם יריביו בתנועת העבודה – ובכל זאת בניהם ונכדיהם מצטטים אותו בהערצה רבה. היתרון של שר ההיסטוריה הוא שאין לו כמעט דרך להרכיב משקפיים, לא קודרים ולא שחורים. מטבע בריאתו המאוחרת, הוא נדרש להביט רק בעיניים פקוחות.
חוק הגירושין
בזמן אמת, המורכבות היא אחד הדברים הכי בלתי נסבלים בניתוח המציאות. מחלפי ישראל מוצפים במודעות "אתה הראש, אתה אשם", אלא שהלוגיקה מחייבת להודות שאם כך, גם הריסוק של חמאס, חיזבאללה והיכולות האיראניות רשום על שמו. בעיה. מה עושים? מקטינים את ההישג, או מסבירים שהוא לא אמיתי. וכך, בשונה מטענתם של כל המומחים בארץ ובעולם, ראש האופוזיציה קובע שנפילת אסד אינה קשורה לפגיעה האנושה בחיזבאללה. מנגד הוא מזהיר מפני מפלצת המורדים סמוך לרמת הגולן. כן, הרמה שהמחנה שלו התנדב למסור לסורים תמורת הסכם שישמר את המצב הביטחוני שהיה ממילא – שקט מתוח עם אופציה להפיכה אלימה. וכך קיבלנו תמונת מצב מדהימה: ארצות ערב מתייחסות לישראל כאל מעצמה, ישראל מתייחסת לעצמה כאל עלובת החיים.
יש כמובן דרך שלישית: לבקר את נתניהו ובכל זאת לפרגן על ההצלחות, בעיקר כשהן מיוחסות לישראל ומשפרות את מעמדה, כמי שבמהלך סינדרלה מרהיב השיבה לעצמה את כוחה. ולהפך, אפשר להעריץ את נתניהו ובכל זאת לבקר אותו על הטעויות, על שגיאות ההנהגה ועל האופי שלו. אבל אנחנו לא מסוגלים. כמו זוג גרושים פגועים ומלאי איבה הדדית, מחנה אחד בישראל לא מסוגל למצוא ולו יתרון יחיד בהנהגתו של נתניהו, ואף מסמן כבוגד כל מי שמזדהה עם צעד מצעדיו, והמחנה האחר משיב מלחמה שערה, כי כך נוטים לפעול בגירושין. אבל החיים מורכבים, וגם הפרוד הטרי או הוותיק ניחן כנראה בכמה יתרונות לא רעים שעברו לילדים המשותפים והאהובים.
נתניהו הוא לא האישיות הראשונה ולא האחרונה שהתנהלותה מורכבת מניגודים בלתי נתפסים או בלתי נסבלים. הישגי ישראל בחודשים האחרונים מדהימים את העולם, גם אם הם לא מפיגים את טעמו המר של הטבח, ושל כל המחירים הקשים שאנחנו משלמים עליו עד היום. את המורכבות הזאת צריך לא רק להפנים, אלא לבטא בקול. אילו היו חברי האופוזיציה מסוגלים לברך את ראש הממשלה על מהלכיו הנכונים, על ניהול המלחמה ועל תגובות מהירות למציאות שמשתנה בקצב ובדרכים שאיש לא צפה, אמינותם הייתה גדלה, וגם עתידם הפוליטי היה מזהיר יותר. מתוך סלידה מכל פרשנות מעצימה למציאות הישראלית, שמא תוסיף נקודות לראש הלא נכון, הם מצופפים שורות סביב שנוא נפשם, ולא מצליחים להתאחד סביב האינטרס המשותף. אילו היו מסוגלים לרדת מעץ הרק־לא אל קרקע המציאות הדורשת אחדות, הם היו יכולים להיות חתומים על ההישגים הישראליים יוצאי הדופן האלה. הם היו יכולים להיות חלק מהראש, שעה שהניצחון שלא האמינו בהיתכנותו הולך ומתגשם.
