"מסיבת עיתונאים": איזה שם מוזר. אין מוזיקה, אין אוכל, אין אלכוהול, ויש מלא עיתונאים, שהכי לא כיף איתם במסיבות. ובכל זאת היה משהו מסיבתי במסיבת העיתונאים של נתניהו השבוע. שני הצדדים הגיעו נחושים למלא את משימתם. נתניהו הגיע נחוש להציג את הישגיו ולקחת קרדיט (מוצדק לטעמי) על כך שהסבלנות השתלמה וכל מי שדחף לסיים את המלחמה לפני חודשים רבים טעה. הצד השני, העיתונאים, הגיעו ברובם עם כפפות האגרוף האהובות עליהם ורצו כל אחד בתורו לתת את הנוקאאוט שיהפוך אותם למלך במסדרונות הערוץ.
החלק הראשון, ההצהרה, היה סטנדרטי. נתניהו פירט, תיאר וחייך אל מול ההישגים. החלק השני היה אחד מקרבות האגרוף הכיפיים שראיתי. עיתונאים הם יצור רגיש מאוד. הם יכולים לשבת באולפנים ולהשפריץ ארס, ציניות ופסקנות על כל נושא או פוליטיקאי בעולם, אבל כשנתניהו החליט להתאגרף קצת בחזרה – הם הפכו כולם לילד בן שלוש שמישהו לקח לו סוכריה. זה קרה אחרי שיולן כהן, כתבת ערוץ 12 שאלה את נתניהו על פגישותיו עם משפחות החטופים. נתניהו ענה ואגרף בחזרה, קרא לה מפיצת פייק ניוז, וכנראה העניק לה את הרגע הגדול ביותר בקריירה שלה. מתקפה ישירה מראש הממשלה, ולא סתם ראש הממשלה – מביבי.
בן רגע התגייסו כל אנשי התקשורת בטוויטר לקמפיין "העם עם היולן". בערוץ 12 הקדישו ליולן קינות רבות ויונית לוי במבט חמור סבר, או כפי שהיא קוראת לו "מבט", היללה אותה ואת חריצותה והזכירה לנתניהו שככה נראית עיתונות. אז זהו, יונית, שלא. עיתונות אמורה לחקור, להביא את האמת, לחדש, לבקר. עיתונות לא אמורה להמציא, לסלף, לנצל ולהפיץ במשך כל המלחמה הזאת לא פחות מעלילת דם מגעילה סביב נושא החטופים.
חרפת 12 ו־13
לפני חודש בערך השתתפתי בפאנל בכנס העיתונאים באילת (אזכיר: אינני עיתונאי. הסתננתי לשם). ישבתי בדיון עם נוה דרומי, דובר צה"ל לשעבר רן כוכב, אורי דגון מישראל היום וירון אברהם מחדשות 12. היה סוער, בעיקר ביני ובין אברהם. העניינים הגיעו לשיא כשהאשמתי את ערוץ 12 ואת אברהם עצמו בהפצת עלילת הדם הנוראה של "ביבי לא רוצה להחזיר את החטופים משיקולים פוליטיים". אברהם קרא לי לחזור בי ואף רמז שאם לא אעשה זאת יהיו לכך השלכות (אולי הוא התכוון לתביעה כלשהי).
אחר כך העניינים נרגעו ואפילו קצת הסתלבטנו, אבל בכל הנוגע לחטופים אני ממש לא צוחק. מה שעשתה פה התקשורת הישראלית, בדגש על ערוצים 12 ו־13, הוא חרפה. זר לו היה צופה בערוצים האלה במהלך המלחמה היה בטוח שנתניהו מוודא בכל ערב לפני השינה ששום חטוף חלילה לא ישוחרר; שבן־גביר וסמוטריץ' סופרים בכל לילה להנאתם חטופים מתים; ושבאופן כללי הימין צמא הדם מזמן ויתר – לא רק על השבתם של החטופים, אלא אפילו על הרצון שישובו.
התגובה החריפה ביותר של נתניהו הייתה בעימות עם יולן כהן, ולא סתם זה קרה בשאלה שעסקה בפגישות עם משפחות החטופים ובשאלה מדוע לא מסיימים את המלחמה כדי להביא עסקה כוללת שתשיב לכאורה את כולם. נדמה שנתניהו לוקח את הנושא אישית. גם לו נמאס כבר מעלילת הדם הזאת. יולן כהן מצידה מיד התכסתה בכך שאלה הדברים ששמעה ממשפחות חטופים. אז בואו נבהיר פה משהו: זאת שמיכה עלובה. למשפחות חטופים מותר לומר הכול, איש לא מקנא בהן ובסבל העצום שהן חוות, אבל מה שמותר לעינב צנגאוקר לא מותר ליולן כהן ולירון אברהם.
עובי העור
ומה שקרה אחרי מסיבת העיתונאים מייצג היטב את התקשורת הישראלית. אני סופג מדי פעם ברחוב הערות לא נעימות, כבר שיתפתי אתכם בכך שיש שכנים שלא אומרים לי שלום במעלית. בשלב מסוים גם העדפתי לצאת מקבוצת הוואטסאפ של הבניין כדי למנוע ריבים מיותרים. אני יושב לפעמים עם חברים לבירה ומישהו זורק לי הערה, סתם ברחוב. ד"ר זמרי גם סובלת מזה מדי פעם, ולא ארחיב כי היא לא מעוניינת.
אבל אתם יודעים מה, חוץ מהסבל של שירן, זה לגמרי מקובל עליי. בכל ערב אני יושב בתוכנית שלא מפחדת לכסח את מי שבא לה. אני בנאדם ציני, לעיתים מזלזל, ומנסה להיות כמה שיותר חריף לאנשים שעושים לי חמוץ. לכן, גם כשמישהו צועק עליי באמצע שוק הכרמל ומאחל לי דברים נוראיים, אני מבין את זה. אני חי במטבח וזה החום של האש.
אבל מהתגובות לעימות בין נתניהו ליולן כהן היה נדמה שנתניהו צעק על גור לברדור תמים או על יתום מסכן שביקש מנה נוספת של מרק עדשים. טוויטר התמלא בעיתונאים שגיבו את יולן כהן, וארגון העיתונאים והעיתונאיות הוציאו הודעה שאני נשבע לכם שלא המצאתי: "מגנים בחריפות את ההשתלחות וההסתה של ראש הממשלה נתניהו נגד עיתונאים ועיתונאיות שמבצעים את עבודתם ושליחותם הציבורית". הקטין לעשות העיתונאי אסף ליברמן שאני דווקא מחבב בדרך כלל, שכתב מיד: "בנאדם תנשום, אלה רק עיתונאים ששואלים שאלות".
התקשורת הישראלית יכולה להתייחס אל עצמה תמיד וכל הזמן ברצינות תהומית, לתקוף באכזריות כל מה שזז, להשתמש במילים הכי קשות כל הזמן ונגד כל אחד, ואז כשמישהו מעז לומר משהו בחזרה להביט בו בעיניים הגדולות והעצובות של החתול מהסרט "שרק" ולהתבכיין: הם מסכנים וקטנים, בסך הכול עיתונאים.
בחייאת, אתם לא רק גרים במטבח, אתם גם זורקים שניצלים ואפונה לכל עבר. תפסיקו להתנהג כמו הקוזאק הבכיין ותלמדו ממילותיו המוכרות של ספיידרמן: עם כוח גדול באה לפעמים גם כאפה קטנה. לעם ישראל מגיעה תקשורת נשכנית ובועטת, כי כולנו כאלה. אין שום סיבה שהתקשורת שלנו תהיה אחרת. אבל אם אפשר לבקש: שתגדל עור קצת יותר עבה.
