השבוע התחילו להגיע אלינו החבילות, מבחר החפצים שהזמנו בבלאק פריידי, חבילות שהזמנתי אני או שהזמינו בנותיי, כנראה, במבצעים שצצו בשלל אתרים.
אני אומרת "כנראה" כי בעת שנוחתת חבילה שהגיעה זה עתה מהדואר – שהוא, אגב, שם כולל למכוון נקודות חלוקה, מסניף הדואר בקדומים ועד לשלל חנויות ביישובים לאורך ציר 60 – מה שקורה לרוב הוא שאנחנו תמיד מופתעים מהתכולה, ומנסים להיזכר מי הזמין מה, לאיזו מטרה, ואיך למען השם השתרבבו אל בין המוצרים הטמונים זוג גרבי תינוקות.
הפעם ההפתעות הסתכמו במכנסי טרנינג שטרם הצלחנו לפענח מי הזמינה ומה בדיוק היא חשבה לעצמה כשעשתה זאת.
החבילות הללו, שמגיעות בימים האחרונים כמעט אל כל בית בישראל, הן תמיד קצת הפתעה. כלומר, את יודעת שהזמנת משהו שנראה לך חשוב מאוד בזמנו ושמחת להזדמנות לרכוש אותו.
בפועל, כשהן מגיעות הן חבילות ששייכות ליעל אחרת. יעל מהעבר. כיום היא לא בהכרח אותה אחת. כיום יש לה העדפות אחרות.
נכון, לא צריך להגזים בדרמה, לא חלף זמן רב מאז ההזמנה (אם כי נדמה לי שמעגל הריסים דווקא הוזמן ביום הרווק הסיני, שזה אומר בערך לפני חודש וחצי. אבל מה זה משנה). ובכל זאת, החבילות האלו הן דרישת שלום מוזרה, מין קפסולה מעבר כלשהו, קרוב יותר או פחות.
אני מודה, באופן אישי יש לי נטייה מוגזמת להזמין דברים חסרי שימוש וחסרי שחר. לא מדובר בתופעה חדשה. היו שנים שהחבילות הסתכמו בכל מיני מכשירי פקס טיפשיים לילדים או בגאדג'ט דבילי להגשת קיסמי שיניים. לזיכרוני, כשלחצתי על כפתור ההזמנה הוא נראה לי הדבר הנחוץ ביותר שיש, וכעת אני בעיקר תוהה איפה לשים אותו ומה בעצם היה רע בקופסת הקיסמים המסורתית היושבת על השולחן, מתנשאת על האורח החדש.
כל הרגשות הקשורים בחבילות המגיעות הביתה מעלי אקספרס ודומיו הם תחושות שלא הכרנו לפני כן.
לא ידענו מהי חוויית קניות בלחיצת כפתור. גם לא ידענו שיש ביכולתנו להתנתק רגשית מההזמנות ולחכות להגעתן בסבלנות מעוררת פליאה.
בוודאי לא הכרנו את התחושה המוזרה הזאת: את מקבלת איזו מתנה מהעבר, הצצה למוחה הקודח של יעל העייפה והגחמתית משלהי החגים, שהחליטה שלא נצליח לשרוד ללא מלחייה בצורת שרביט בעשרה שקלים לפני משלוח. ואיך שלא נסתכל על זה, המתנות האלה מהעבר תמיד יעלו לנו חיוך מתרפק על הפנים.
חבילת פריידי
השבוע נתקלתי יותר מפעם אחת בסרטון שקרע את ליבי. עינב צנגאוקר, אמו של מתן המוחזק חטוף במנהרות עזה הרצחניות עם עוד 99 אחיות ואחים שלנו, כבר יותר מ־430 ימים, יושבת במכונית שלה, כנראה בדיוק ברגע שהסרטון הגיע אליה.
היא מסתכלת בסרטון, צופה בבנה ומקשיבה לו, פניה רכות, עיניה דומעות, חיוך בלתי רצוני משתלט על פניה, ונשימתה, תביטו בנשימה שלה, כאילו מישהו לקח מסכת חמצן והצמיד לה אותה לפנים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי ליופייה העדין והמלא של עינב, שמוכרת לכולנו בשנה האחרונה בעיקר כלוחמת בלתי מעורערת למען בנה ולמען שאר החטופים בעזה.
בכל שאר הפעמים שפניה נגלו אלינו מהמסך הן היו חמורות סבר, חרושות קמטים ורושפות אש זעם כאילו הייתה בעיצומו של קרב פנים אל פנים מול האויב.
הסרטון הזה היה בשבילי כמו חבילה מהבלאק פריידי של עינב, מין הצצה לעינב מהעבר, לאמא שהיא, לרכות שבה. לכל עולמה הפרטי החי והנוכח שנדחק לשוליים מאז למדה שבנה מתן מיטלטל בין חיים למוות במלתעות השטן.
יכולתי ממש לדמיין אותה יושבת על הספה, צופה באיזו תוכנית בישול סתמית כשהיא לובשת פיג'מה, עם כוס קפה שמתן הגיש לה, תוך שהוא מדבר בקול רם מדי בטלפון
בעשרים השניות של הסרטון היא הזכירה לי חיים שלמים, של פשטות ואנונימיות. של שגרה אחרת, רכה יותר ובעלת סף מתיחות קל יותר ופחות מעורער.
יכולתי ממש לדמיין אותה יושבת על הספה בביתה, צופה באיזו תוכנית בישול סתמית כשהיא בפיג'מה ובגרביים חמות, עם כוס קפה שמתן בדיוק הגיש לה, בעודו מדבר בקול רם מדי בטלפון ומפריע לה לצפות בנחת.
אני מתגעגעת לחיים האלה. מתגעגעת למי שהיינו בעבר, למה שאהבנו, למה ששנאנו.
אני מתגעגעת לעינב שהייתה לפני שבנה נחטף, לפני שעולמה הפך למלחמה אגרסיבית ותקיפה, מלחמה שהיא רתומה אליה בלית ברירה בשריון קשיח במיוחד, שלעיתים מפחיד גם את מי שאינו מתנגד למאבקה, גם את מי ששותף מלא אליו.
אני רוצה את עינב ההיא. לא בחבילת פריידי רגעית וחד־פעמית. רוצה אותה ככה פשוט, כמו שמגיע לה לחיות, כמו שמגיע לכל אחת מהמשפחות האלה שחייהן ופניהן השתנו מן הקצה אל הקצה.
כמו שמגיע לכולנו.
