תוצאות המאבק הלילי של יעקב בדמות המסתורית

סיפור חזרתו של יעקב ארצה, הפותח את הפרשה, מתחיל בחשש הגדול של יעקב מפגישתו הצפויה עם עשו ובהיערכותו לקראתה. אנו מלווים את יעקב ומשפחתו בשלבים רוויי מתח. יעקב, השומע משלוחיו כי עשו יצא לקראתו "וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ", מניח כי פניו של עשו למלחמה ונערך בהתאם. אולם בסופו של דבר הציפייה למלחמה איננה מתממשת, ואנו מופתעים לנוכח פגישת האחים האוהבים:

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ.

המתח מתפוגג ברגע החיבוק, ונראה שהאחווה גברה על האיבה, והטינה שבין האחים נשכחה.

בין ההכנות של יעקב לקראת המפגש ובין המפגש עצמו, מתרחש מפגש נוסף, ייחודי ומעורפל. זהו מאבקו הלילי של יעקב באיש המסתורי שנלחם בו. במה שנראה כמו החלטה של הרגע האחרון, יעקב מעביר את משפחתו באמצע הלילה את מעבר יבוק, והמאבק מתרחש בסיומו של המעבר הזה. נדמה שהתזמון של המאבק, המסתיים בהבנה שהיה זה סוג של התגלות, "כִּי רָאִיתִי אֱ־לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים", אינו מקרי, והוא שמאפשר בהמשך את הפגישה הלבבית שבין האחים.

כמה מרכיבים במאבקו הלילי הפלאי של יעקב מובילים אותנו אל המפגש עם עשו. יעקב פוגש את המלאך לבדו, לאחר שהעביר כבר את כל משפחתו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". על אף בדידותו, יעקב לא נכנע במאבק: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר, וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ…", ואף דורש ברכה מהדמות שנאבקת בו. לאחר מכן נראה שיעקב מנסה להבין את ההתרחשות, להבהיר את משמעותו של המאבק: "וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ".

במדרש (בראשית רבה עז) מתארים חז"ל את מאבקו של יעקב כמאבק מקדים ב"שרו של עשו". נראה שהמדרש רוצה לתאר את מאבקו של יעקב כהקדמה לפגישה עם עשו. העמידה האיתנה גם כאשר הוא לבדו, הביטחון העצמי ויכולת המאבק של יעקב, כמו גם המאמץ להבהיר את המציאות, לקחת אחריות ולהתקדם – כל אלה יכולות הנדרשות ליעקב במאבקו עם עשו.

אחי או אדוני

בהתבוננות נוספת אני מבקשת לשוב למערכת היחסים הסבוכה שבין עשו ליעקב. ניתן להבחין כי בראשית הפרשה, בשלבי ההכנה של יעקב למפגש עם עשו, הכינוי שמוצמד לעשו הוא בעיקר "אח": "אֶל עֵשָׂו אָחִיו", "בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו". גם יעקב עצמו מכנה את עשו "אחי", ובתפילתו לקב"ה הוא מדגיש את יחס האחווה שביניהם: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו". גם בדבריו לנושאי המנחה הוא מכין אותם לקראת הפגישה עם עשו האח: "כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי".

לעומת זאת, כאשר יעקב ועשו נפגשים, עשו אינו מתואר על ידי יעקב כאח. הגעתו של עשו מתוארת בסתמיות "וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא". רק פעמיים חוזר כאן בפרק הכינוי "אח", ושתיהן אינן מפיו של יעקב. פעם אחת מתאר הכתוב את יעקב המשתחווה שבע פעמים "עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו", ובפעם השנייה מגיע הכינוי דווקא מפיו של עשו, הפונה אל יעקב כאח: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ". מפיו של יעקב אנחנו שומעים דווקא את הכינוי המרוחק יותר, "אדוני", ביחס לעשו: "לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי", "יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ".

נראה כי בעקבות המאבק הלילי בשרו של עשו, משהו משתנה אצל יעקב. נוצרת הבחנה פנימית בינו ובין עשו. המאבק מאפשר ליעקב לראות את עשו לא רק על רקע האחווה שביניהם, אלא להיפרד פנימית מאחיו התאום ולכונן מפגש הכולל גם מרחק והיפרדות. מתוך המאבק הבודד והעקשני צומחת הלבדיות של יעקב, שתבוא לידי ביטוי גם בהמשך. בניגוד להצעתו של עשו לשותפות, "וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ", בוחר יעקב לפנות למסלול נפרד ולבחור בעצמאות על פני האחווה: "וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה, וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת".

מתברר שכדי לאפשר פגישה מתוקנת, ואולי אפילו שכנות טובה, יש צורך בהפרדה פנימית ובירור מערכת הקשרים בין יעקב לעשו.

לבד עד הגאולה

שאלת האחווה תמשיך ללוות את מערכות היחסים שבין צאצאי יעקב ועשו גם בדורות הבאים. ערב הכניסה לארץ פוגשים בני ישראל את צאצאיו של עשו, בני אדום ושעיר היושבים בגבולה של ארץ כנען. משה מנסה גם הוא להזכיר למלך אדום את האחווה שבין אדום וישראל:

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ… נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאל עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ (במדבר כ).

אלא שהאחווה מופרת, ואדום מסרב לאפשר את המעבר:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.

גם בהפטרת הפרשה, בדברי עובדיה לבני אדום, נמצא את האכזבה העמוקה מהתנכרותו של האח, ומהעובדה שבני אדום עומדים מנגד בזמן מצוקת אחיהם:

מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם. בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ… וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ בְּיוֹם נָכְרוֹ וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה (עובדיה א).

ההפטרה מסתיימת בתיאור הגאולי, שבו אכן מודגשת שוב ההיפרדות מעשו:

וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה.

כפי שלמד יעקב במאבקו – עד עלות השחר, עד הישועה, עומד יעקב לבדו. התמודדותו כרוכה בפיתוח העצמאות שלו, בהבנה שבכוחו וביכולתו להתמודד עם האתגרים. הנפרדות והמרחק הם שיכולים להביא לישועת הר ציון.

הרבנית בת־שבע סמט (מרצבך) היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במת"ן ירושלים