האם תרבות מעדנת אותנו? האם האקדמיה מעשירה את מחשבתנו? אנשי תרבות, אמנות ואקדמיה תובעים מעמד מיוחד בחברה הישראלית. הם תובעים תקצוב נדיב, מתארים כל ביקורת עליהם כסכנה למדינה, וגם מציגים את עצמם כמצפון הלאומי של כולנו. כל זה מותנה בהנחה שתרבות, אמנות והשכלה אקדמית אכן הופכות אנשים לטובים ולעמוקים יותר. כאשר היוצרים זועקים נגד הכוונה לסגור את תאגיד השידור, הם מזכירים שוב ושוב שבלי תרבות אנחנו אבודים. אך האם זה בכלל נכון?
מבקר הספרות ג'ורג' סטיינר ערער על כך אחרי השואה: "אנו כבר יודעים שייתכן שאדם יקרא גתה או רילקה בערב, ינגן באך ושוברט, וילך לעבודת יומו באושוויץ בבוקר. כיצד משפיעה ידיעה זו על התקווה שהפכה כמעט לאקסיומה שהתרבות היא כוח המחולל הומניות?" סטיינר הוסיף: "יש לנו מעט מאוד ראיות מוצקות לכך שלימודי ספרות מעשירים את תפיסתנו המוסרית".
הצייר פאבלו פיקאסו היה אולי גדול האמנים של המאה ה־20. רבים אומרים שהציור הגדול ביותר שלו היה "גרניקה", ציור פציפיסטי נפלא על זוועות המלחמה. פיקאסו עצמו היה אדם מרושע, אנוכי ואכזרי. בזמן שצייר את גרניקה באה אשתו לבקר אותו בסטודיו ומצאה שם את אהובתו. פיקאסו עודד את השתיים ללכת מכות, צחק בהנאה והמשיך לצייר. זה מה שעשה הציור ההומני הנפלא גרניקה לאדם שצייר אותו.
פאבלו פיקאסו היה אולי גדול האמנים של המאה העשרים. רבים אומרים שהציור הגדול ביותר שלו היה גרניקה, ציור פציפיסטי נפלא על זוועות המלחמה. אבל הוא עצמו היה אדם מרושע, אנוכי ואכזרי
תרבות במיטבה אכן יכולה להיות מזככת ומרוממת. אך לתוצאה הרצויה הזאת שני תנאים: ראשית, את ההשפעה הטובה יפיקו מהספר המעולה ומהציור המפעים רק אנשים שהם כבר מחונכים וטובים ביסודם. אדם גס ותוקפני לא יפיק דבר מיצירת אמנות דגולה, ולכן מורים חשובים מאמנים. שנית, צריך לברור היטב מתוך ים הגבבה את היצירות המעטות שבאמת ניחנו בהשפעה הזאת.
ומה בנוגע לאקדמיה? גם ממנה אפשר להפיק הרבה, ואני זוכר לטובה את לימודיי בפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה העברית, על מלומדיה החכמים. אבל כשאני מסתכל על הקול הציבורי של האקדמיה הישראלית, התחושה הכוללת היא אכזבה מרה. היינו מצפים שהאקדמיה תיתן לנו פרספקטיבה מתוחכמת, מאופקת ומורכבת על הדילמות שלנו; שנשמע ממורינו הבכירים קול עדין ומתון על המתחים שקורעים אותנו: בוויכוח על עסקת חטופים יש פנים לכאן ולכאן; ברפורמה המשפטית יש יתרונות וחסרונות. במקום זה אנחנו רואים את בכירי האקדמיה הישראלית מובילים ברובם קול היסטרי ותוקפני, חד־משמעי וחד־ממדי, קול שאיננו מעשיר את השיח הישראלי אלא סותם אותו. פרופסורים הם מהצעקנים הבולטים ביותר והבוטים ביותר. נשיאי האוניברסיטאות אפילו יזמו בפעם הראשונה שביתות פוליטיות באקדמיה, וכפו אותן על המרצים המעטים ועל הסטודנטים הרבים שחושבים אחרת. מי רומם את רוחנו בשנה הקשה הזו? אנשים כרב תמיר גרנות, כאיריס חיים, כמנחם קלמנזון – שאינם אנשי אקדמיה ואינם עובדים ב"תעשיית התרבות".
סערה מתחוללת היום באוניברסיטה העברית סביב הענקת תואר ד"ר כבוד לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. הרצוג הוא אדם חביב ונעים הליכות, ולצד זה איש שמאל מובהק, שאף עמד בראש מפלגת העבודה. הרצוג החמיץ בזמנו הזדמנות להציע פשרה טובה בנוגע לרפורמה המשפטית, וברגע האחרון בחר לסטות שמאלה. הוא מתבטא כבר חודשים רבים בעד עסקת חטופים במחיר גבוה, ונגד הגורמים הקיצוניים בממשלה. למרות זאת הוא מקובל במידה סבירה גם על אנשי ימין. אך פרופסורים רבים באוניברסיטה העברית רוצים לשלול ממנו את התואר, לא בגלל העדפתו הברורה את השמאל, אלא משום שאינו קיצוני דיו בשמאלניותו. 46 פרופסורים הצביעו בעד הרצוג, 35 נגדו ו־12 נמנעו. מתנגדי הנשיא הדגישו שהרוב לא תמך בו, והצהירו בתקשורת: "הוא לא דרש בתקיפות ועדת חקירה ממלכתית, והוא חתם על פגזים של צה"ל". כמענה הדגישו רשויות האוניברסיטה שהתואר ניתן כאות כבוד למוסד הנשיאות – כנראה כדי לרמוז שאולי הנשיא עצמו חָטָא בהזדהות עם חייליו, אך מוסד הנשיאות לא חתם על פגזים.
המסקנה מכל זה אינה שאפשר לוותר על תרבות, אמנות ואקדמיה. אנחנו צריכים מאוד תרבות – תרבות אחרת; חשובה לנו מאוד אמנות – אמנות מרוממת; אין תחליף לעושר שיכולה להעניק לנו השכלה אקדמית – כזו שתחנך לחשיבה מורכבת ומאופקת, ולא לנהירה קולנית אחר העדר הנאור. אתם רוצים את אמוננו ואת תקציבינו? קודם כול תבדקו מה אתם באמת מעניקים לחברה הישראלית.
motzash.navon@gmail.com
