אֲנִי מְצוֹפֶפֶת שׁוּרוֹת/ בַּתָּנָ"ךְ,/ עוֹקֶבֶת בְּאֶצְבָּעִי,/ מְדַלֶּגֶת מֵעַל אַזְהָרָה/ טְרִיגֶר,/ רוֹאָה אוֹתָךְ רוֹאָה/ בִּבְנוֹת אָרֶץ/ מְלַטֶּפֶת רְדִידִים זָרִים.// הוּא מִתְבּוֹנֵן בָּךְ,/ כְּבִתְמָרָה נוֹטֶפֶת,/ אַתְּ מְחַיֶּכֶת פַּחַד/ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵץ "יַלְדָּה"/ כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה־אַךְ בָּךְ/ אִשָּׁה, שֶׁנַּפְשׁוֹ/ חָשְׁקָה.// אַחַיִךְ מְפַלְפְּלִים בָּךְ/ דִּינָה, מָה דִּינָהּ?/ דּוֹרְשִׁים: "בַּת/ יַעֲקֹב צָעֲקָה צְעָקָה/ בָּא בַּשָּׂדֶה קוֹלָהּ,/ אָנָה פָּנָה?"// וְאַתְּ, רְכוּסָה בִּשְׁתִיקָתֵךְ/ שֵׂיָה אֲבוּדָה בְּעֵמֶק דּוֹתָן/ לְתַעֵב יָפְיֵךְ הֶחָמוּס.
שירה של אריאלה נידם־פרץ מבטא קרבת לב אל דינה בת יעקב ולאה. המשוררת ונדרכת בכל שנה בקריאת פרשת וישלח, מתוך ידיעה כי התיאור של יציאת דינה מהבית יסתיים באזכור מעשה אינוסה. נידם־פרץ מתארת את תהליך היקלעותה אל הציד ואת מעשה הנבלה שנעשה בה, ודוחקת כל אפשרות להאשים את הקורבן ולתלות בעצם יציאתה מהבית אחריות אישית לאחריתה. היא מסבה את תשומת הלב לשמעון ולוי העסוקים בדין של דינה מבלי שקולה של דינה נשמע, ובאין הכרה ונתינת קול למכאובה.
בכל שנה נקראים הפסוקים על אודות אונס דינה כחלק מפרשת השבוע. כציבור אנו מאזינות ומאזינים שוב ושוב לנבלה זו. האם אנו קשובים לסיפור? האם אנחנו מזהים את השתיקה, את הקול שלא נשמע? בשבתנו דוממים בעת קריאת התורה, שאנו רואים בה מים חיים, הוֹוים ורלוונטיים, הרי שאנו עדות ועדים למקרא סיפור האונס. אנו עוקבים אחר המלל המתקדם ולא עוצרים. מדפדפים עוד דף, כעדים דוממים, ושלא מדעת אנחנו עוברים תרגול בעדות שמיעה לסיפור הזוועה.
סיפור דינה מעמת אותנו עם תוכן מורכב וסוגיות שאינן קלות לעיכול. למרות הקושי, ובעצם דווקא בגללו, חובה עלינו לקיים דיון ולימוד בסיפור זה מתוך תפיסת אחריות חברתית ושאיפה לתיקון. ראוי שנעניק תשומת לב לדינה, ומתוך כך נעצים את המחויבות לפעול נגד פגיעות מיניות, וליצור מעגלי מוגנות ומניעה. אין אנו קוראים בתורה כבתהליך פילולוגי מעבדתי, אלא מבקשים למצוא בה שפה ערכית, ולהביע גם תחושות תסכול וכאב.
האזנה לסיפורה של דינה מבלי לתת מקום לרגשות כאב ותמיכה בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באשר הם, היא התעלמות מכך שסטטיסטית בקהל המתפללים יושבים כנראה מי שנפגעו. במבט בן ימינו, ההירתמות של שמעון ולוי אל נקמת הפגיעה באחותם מעלה את השאלה: מה עם הנפגעת עצמה? האם היא מקבלת תמיכה הפנים־משפחתית? האם היא הייתה זקוקה לכבוד (של מי?) שנפגע? מה קרה עם דינה ומה אחריתה?
היכן מצויה דינה בתרבות ובתודעה שלנו, מבעד למורשת? דינה אינה נמנית עם הקבוצה המיוחסת של אחיה, אנחנו לא זוכרים אותה תדיר. זו אינה שרח שהמדרשים פיארו והגננות רוממו, זו אינה מרים עם התוף והבאר. יש שיגידו כי המלל הנוגע לה מצומצם ולכן היא לא התקבעה בזיכרון ההיסטורי, אבל אותו צמצום מנכיח שוב את הנטייה המיידית מול כל זוועה – להדחיק טראומה כה קשה. כחברה המאזינה לפרשת השבוע ונושאת את דמויות התנ״ך כמופת, תמיד אפשר לבחון את מי שנחקק בנו לעומת מי שהושקט ונשכח.
האשמת קורבן
למעשה דינה פירושים רבים, והעיון בו מרובה פנים ועמדות. גם בקריאה "פשוטה", העלילה הדרמטית מעוררת מחשבה ושאלות. הפרשנים המסורתיים מתמקדים ביעקב ובמעמד המשפחה, בשאלת מעשה הנבלה והשפעותיו, לצד "חקירה" של התנהגות דינה. דינה עצמה, רצונה וההשלכות על חייה, לא זוכים לתשומת לב רבה. העיון בדמותה מתמקד לרוב בפסוק הפותח של פרק לד: ״וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". רבים מהפרשנים מתארים את יציאתה כפעולה לא צנועה (יציאה=יצאנית), ואף דורשים כי כוונתה הייתה להתגאות בפני בנות הארץ. זוהי עמדה שתולה מידה לא מבוטלת של אשמה בדינה עצמה. עמדה אחרת מדגישה דווקא את "חפותה" של דינה, בין אם על בסיס ייחוסה ליעקב וללאה כעדות להתנהגותה הנאותה, ובין אם מתוך ניתוח מעשי שכם וזיהוי מעשיו כגורמים העיקריים להשתלשלות האירועים.
יש הטוענים כי דינה זכתה בתקומה ותיקון כבר מבעד לפרשנות מסורתית, אשר דורשת כי אסנת בת פוטיפרע, אשת יוסף, היא לא אחרת מבתה של דינה, כך שלדינה יש המשכיות, שושלת, הנתפסים כמעין נחמה והחלמה. אך שושלת צאצאים, מכובדת ככל שתהא, איננה בהכרח נחמה או ראיה לה. לא ניתן להעלים את הפגיעה, ואי אפשר להציע ריפוי והחלמה מהירים כפתרון בתסריט.
בעשורים האחרונים נכתבו אינספור מאמרים, דרשות וטקסטים ספרותיים על סיפורה של דינה ועל מעשי שכם, שמעון, לוי ויעקב. בשונה מהפרשנות המסורתית, בפרשנות המודרנית קיימת מגמה ברורה להציב את דינה במרכז ולתת דין וחשבון על שנעשה לה. דוגמה בולטת היא ספרה של אניטה דיאמנט, "האוהל האדום", רומן העוסק כולו בדמותה של דינה ונקודת מבטה. דיאמנט בוחרת להציג מחזה טרגי של אהבה ורצון הדדי בין דינה ושכם, שנקטעים באלימות רצחנית ובטבח שכם ועירו על ידי אחיה של דינה.
הספר נתפס בעיני רבים כאקט פרשני מחאתי ופמיניסטי שמעניק זהות וקול לדינה, לרצונותיה ולמאווייה,. ואולם יש שרואים בו מהלך אנטי־פמיניסטי, לאור "צידוד" העלילה בשכם ומעשיו, ומסגור ההתרחשות כסיפור אהבה רומנטי וטרגי, תוך התעלמות מההיבטים האלימים של מעשה שכם על פי הטקסט המקראי. במונולוג שכתבה מירה מגן, "אני דודתה של שרח, ורחל הייתה דודתי", היא מציגה את נקודת מבטה של דינה מתוך פרשנות הפוכה, ומביעה את ההחלשה של דינה: "כל כך אני מתפללת שתחזור אלי הצעקה היחידה שצעקתי, ואצעק אותה שוב". הטקסט מציג בבירור כי מבחינת דינה מדובר ביחסים שנכפו עליה באלימות.
רבקה לוביץ, כחלק מעמלה בכתיבת מדרשים חדשים, מדגישה את הממד של הכפייה והאינוס ואת שתיקתה הרועמת של דינה: "…דינה זנב לאחֶיה הייתה, משגדלה ראתה שאין מקומה אתם, יצאה לראות בבנות הארץ, הוא שנאמר או חברותא או מיתותא. דינה כאילמת הייתה, הוא שנאמר 'ותצא דינה … לראות': לראות יצאה, ולא לשמוע. ועוד שנאמר 'וישכב אותה ויענהָ' ולא נאמר 'ותצעק דינה'. וכי יעלה על דעתך שלא צעקה דינה? אלא כאילמת נהייתה, שמחמת הכאב ומחמת הבושה נשתתקה ונדמה… שתיקתה של דינה מסוף העולם ועד סופו, וזוהי צעקה שבלב…".
כמו רבות וטובות שעסקו בסיפורה של דינה, דיאמנט, מגן ולוביץ מדגימות את הרחבת הגבולות הפרשניים, את הקולות הנוספים שעלו אל פני השטח, ואת היכולת והצורך לעסוק בסוגיות כואבות וקשות.
בחודשים האחרונים התאגדנו יחד, ארגונים וקהילות, כדי להקים את "שותפות דינה" וליצור פעימה קבועה בכל שנה של עיסוק בסיפורה של דינה, סביב השבת שבה קוראים את פרשת וישלח. יחד ניתן קול לדינה, נהדהד את סיפור פגיעתה ואת בקשת התיקון ותקוות המניעה, ונביע מחויבות להכיר ולסייע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. זוהי גם הזדמנות ליצור שיח קהילתי חיוני על שימור כללי מוגנות מינית בכל הגילאים.
מול השתיקה הרועמת של הקהילה הבינלאומית נוכח הפגיעות המיניות שהתרחשו במהלך הטבח של 7 באוקטובר, התגייסות של קהילות רבות בארץ ובעולם לציין את שבת וישלח ואת סיפור אונס דינה, היא דרך להביע סולידריות ותמיכה בנפגעים ובנפגעות – אלו שנפגעו בטבח ואלו שנפגעו בכל מקום, עת ומרחב שהם.
הרבנית שרה סגל־כץ היא מורת הלכה ומנהלת ״מרכז גלויה״. יוזמת וחברה ב״שותפות דינה״
