את תפילת נעילה של יום כיפור הבא אני רוצה להתפלל בהר עציון. אני רוצה להיות שם, אם נדייק, בשיחה שלפני נעילה.
בשבוע שעבר הלכנו, קבוצה של רבנים, לסיור בחוות הרועים שמחזיקות את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון. זה אירוע אסטרטגי שנסתר קצת מן העין. תשעים חקלאים שולטים על חצי מיליון דונם ומונעים בידיים חשופות ובמסירות נפש השתלטות פלסטינית שתיצור רצף של מדינת טרור בשטחי יו"ש. החוואים מתואמים עם הצבא ועם גופי הביטחון. זה מה שמבדיל, בהכללה גסה, בינם לבין חלק מנוער הגבעות. "כי כשאתה צריך להאכיל 300 כבשים, ולשלם לפועלים וספקים", הסביר לנו סקאלי, מ"החווה של סקאלי", "אתה הופך על כורחך להיות אדם מורכב. אתה כבר לא אדם בודד שעולה על ראש גבעה, ואין מעליו אלא את עצמו וא־לוהיו".
הנוער בא לחוות לפעמים מרקע קצת מורכב. לכן ישבנו לדבר עם חגי אטקין, ממונה שמינה הרמטכ"ל לשם גיוס נוער החוות. הוא סיפר איך הוא עובד עם נערים בעלי תיק פלילי ארוך ומפותל ומעלה אותם על דרך הישר. ובשלב מסוים לא התאפקנו מלשאול: אבל איך אתה קשור? קיבוצניק חילוני, מגבעת־חיים מאוחד, ראש אגף במוסד, מה לך ולסיפור הזה? "אני?" אמר אטקין, "אני כאן בגלל דומא". "מה הקשר לדומא?" התפלא הרב מדן. אחרי הפיגוע בדומא, שבו נערי גבעות שרפו למוות ילד ערבי, "הייתי מצפה משמאלני כמוך שלא ירצה לדבר איתם בכלל!".
"ראיתי את הדיווח בחדשות", הסביר לו אטקין, "ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות. שאני לא מסוגל לחיות עם הידיעה שמישהו מהעם שלי עשה דבר כזה. מיד התקשרתי ואמרתי שאני מוכן לעשות מה שצריך כדי לעזור. ומאז אני כאן. אף שאני לא מאמין בשום דבר מהתפיסה המדינית של כל מה שקורה פה בחוות. אני יודע רק שיש כאן נוער שצריך את עזרתי, ושיש לי כוח לעזור". ברגע הזה, עלו בעיניו של הרב מדן דמעות. "אני רוצה שתבוא לישיבה שלי ביום כיפור", קרא בקולו הצרוד. "להעביר את השיחה שלפני תפילת נעילה". "אין בעיה," אמר לו אטקין, "אני אגיע. רק לא ברור לי למה זה מרגש אותך כל כך".
בבוקר שאחרי דומא לקחתי את בתי לראות סרט. בדרך החוצה פגש אותי אדם, הסתכל בפאותיי והפטיר "חגגתם הלילה בכפרים, הא?" קשה לי לתאר איך התביישתי, מיד הגבתי "מה אני קשור?"
זה מרגש כי התרגלנו להדוף. גם אני זוכר את הבוקר שאחרי דומא. היה זה יום שישי, באמצע החופש הגדול, ולקחתי את בתי לסינמה סיטי לראות את הסרט "הקול בראש". בדרך החוצה במעלית פגש אותי אדם, הסתכל בפאותיי ובציציותיי והפטיר: "חגגתם הלילה בכפרים, הא?" קשה לי לתאר איך התביישתי; לו הייתי מבוגר יותר היו חולפים בי פלאשבקים מן הימים שאחרי רצח רבין. ומיד הגבתי "מה אני קשור?" ועכשיו אני יושב מול קיבוצניק שמאלני שאומר, בלי שאיש שאל אותו: "אני קשור. זה העם שלי. הם חלק ממני". לא קל לראות מומים של הזולת ולהבין שהם בעומק שייכים גם לי. להסתכל על ילדים שעושים דברים גבוליים ולהגיד עליהם: "הבנים בניי". זה שלי. אלמלא הם, הייתי אני צריך להיות שם, וגם אם איני מסכים לכל דבר (ואני לא), חסרים לי גם הכוחות שנדרשים מהם כשהם נאבקים בשבילי במסירות נפש.
את הסיור חתמנו בחווה של איתמר. איתמר תיאר איך לקראת הימים הנוראים התקשרה אשתו לשלושים ראשי ישיבות כדי להתחנן שישלחו שישה בחורים להשלים להם מניין. "היא סיפרה להם על הנשים שיושבות באוהל ובוכות, כי הבעל במילואים, ואין מי שיתפלל עם הילדים ויכניס הביתה אווירה של חג. אבל לשווא. גם אני עשיתי כמה טלפונים", המשיך איתמר, "ובטלפון האחרון, כשראש ישיבה נוסף הסביר לי כמה תפילות הימים הנוראים חשובות לבניית קומתם הרוחנית של הבחורים, אמרתי לו: אין בעיה, אל תיתן לי בחורים, אבל אתה יודע שאם היית מקבל את הטלפון הזה מקיבוץ דגניה, מחר בבוקר היית שולח שני אוטובוסים. היית מסביר לתלמידים איך אפשר להתרומם דווקא מתוך ערבות לכל אדם מישראל. אבל אני לא קיבוצניק חילוני שאתה יכול לקרב. רק מי ששומר על ארץ ישראל באופן טיפ־טיפה שונה ממך".
איתמר דיבר, ואפשר היה לשמוע איך האכזבה שוברת את קולו, שלא רעד כלל כשסיפר איך חי שנה וחצי עם חמישה ילדים קטנים באוהל קמפינג משפחתי. ובפעם השנייה באותו יום, זלגה מעינו של הרב מדן דמעה. "לא ידעתי", הוא מלמל, "אלינו איש לא התקשר". כך שבמקום לבוא לנעילה בהר עציון, אולי עדיף שאתפלל אותה בחווה של איתמר.
