הכל התחיל כשנקבעה לי פגישה חשובה מהרגע להרגע. רק לאחר שזרמתי הואלתי להעיף מבט לעבר הציפורניים, שנראו כאילו עברו תספורת של ילד בן שלוש. אז שיגרתי מסרון לנופר שם בדוי, אמנית הלק ג'ל הקבועה שלי מזה שנתיים, שכתבה לי בחזרה שהיא פנויה רק בשעה מסוימת שלא התאימה.
כמו כל לקוחה נאמנה עשיתי את הבלתי ייעשה וקבעתי לסמדי שם בדוי, המתחרה שלה מהרחוב הסמוך, שבדרך כלל תפוסה עד לנובמבר 2031 אבל במקרה מישהי ביטלה לה והיא שמחה למלא את היומן. שמתי על עצמי קפוצ'ון של עבריינים כדי שנופר לא תראה והלכתי לסדר את אצבעותיי.
העניין הוא שלא חשבתי על סיפור הכיסוי שלי כמה שבועות לאחר מכן, כשחזרתי לנופר שם בדוי עם שאריות הלק ג'ל שסמדי שם בדוי עשתה במקומה. נופר החזיקה לי את הידיים וסקרה אותן במבט בוחן. "זה צבע שלי?" אמרה בחשדנות, "אני לא זוכרת שיש לי צבע כזה".
לא ידעתי איך להגיד לה שהלכתי לרעות בשדות סמדי. במקום זה גמגמתי את עצמי למוות, עד שנופר הרימה מבט מהציפורניים שלי ואמרה בחיוך שובב: "בחייאת מותק, אני רואה שזאת העבודה של סמדי. היא תמיד שמה יותר מדי שכבות בבסיס. בואי נתקן את זה, ובינתיים תספרי לי על הפגישה החשובה – אני בטוחה שהיא יותר מעניינת מהתירוצים שלך".
באותו רגע, א־לוהים עדי, יכולתי להרגיש איך אני נזרקת לתוך משאית אשפה כמו בסצנה מאלי מקביל. או שאולי אני בעצם כמו רוס מחברים, מנסה להסביר לנופר שבעצם "היינו בהפסקה".
וזה לא נגמר בציפורניים – יש לי מערכת יחסים מורכבת עם כל בעלי המקצוע בחיי. מאיזושהי סיבה אני מרגישה שמצופה ממני לשמור להם נאמנות מוגזמת גם כשהעסק נהיה מופרך למדי. קחו למשל את רופא השיניים שלי – הוא גר ברמת־גן, אני במדבר יהודה, ובכל זאת אני נוסעת אליו 80 קילומטר, עוברת את כל פקקי גוש דן, רק כדי שהוא יגיד לי שאני חייבת להקפיד על חוט דנטלי. המחשבה שהוא יגלה שיום אחד, ברגע של חולשה, עשיתי סתימה קטנה אצל הרופא הערבי בכללית סמייל במקום לבוא אליו טורפת את לילותיי.
בעיני רוחי אני מדמיינת את קבוצת הווטסאפ הסודית של בעלי המקצוע, "לקוחות שסרחו", ובה רצים צילומי פפראצי שלנו יוצאים בשושו מהמתחרים. וייתכן שאני קצת מגזימה עם העניין, משום שאני מאלה שמרגישים גם לא נעים להיכנס לרמי לוי עם שקית רב פעמית של יוחננוף.
היחסים שלנו עם בעלי מקצוע הם כמו מערכת יחסים רומנטית מסובכת: אנחנו מפחדים לאכזב, חוששים מקונפליקט, ובעיקר – פוחדים שהם יראו שהלכנו למישהו אחר. כי איכשהו הם תמיד יודעים. וכמו שהספר שלי אמר לי פעם: "את חושבת שאני לא מזהה תספורת של מישהו אחר? יש לי דוקטורט בזיהוי בגידות שיער".
בעיני רוחי אני מדמיינת את קבוצת הווטסאפ הסודית של בעלי המקצוע, "לקוחות שסרחו", ובה רצים צילומי פפראצי שלנו יוצאים בשושו מהמתחרים
"חיים שלי", אמרה לי נופר, "כולם הולכים למישהו אחר מדי פעם. זה בסדר וחלק מההתמודדות של המקצוע. לפעמים לקוחות יגיעו אלייך עם הג'ל של המתחרות".
ובזמן שנופר כיסחה את שכבות הבסיס של סמדי, מחשבותיי נדדו למחוזות העמוקים של הנפש האנושית. מה יש בנו, בני האדם, שגורם לנו לרקום מסכת שקרים מתוחכמת במקום לומר את האמת הפשוטה. למה אנחנו תמיד מסתבכים? לא רק עם בעלי מקצוע, עם כולם. אנחנו מתפתלים כמו לוליינים רק כדי לא לפגוע ברגשותיו של אדם אחר. "אני אחשוב על זה" הוא התחליף האלגנטי ל"לא", "נדבר" היא המילה המנומסת ל"לא נדבר". אנחנו מעדיפים לספר סיפור על פקק תנועה דמיוני מאשר להודות פשוט שאיחרנו. אבל נופר, בחוכמתה הפשוטה, לימדה אותי שיש משהו נוגע דווקא באמת הכואבת. שבני אדם יכולים להכיל כמעט כל כנות ולקבל אותה בהבנה. מה שהם לא יכולים לסבול זה את הזלזול הדק, את התחושה שמישהו חושב שאפשר למכור להם אגדות כמו לילד קטן.
אז לכל בעלי המקצוע שלי – אם אתם קוראים את זה – סליחה על כל התירוצים המביכים. מבטיחה שמעכשיו פשוט אגיד את האמת. חוץ מאשר לך, ד"ר רום. אתה עדיין רופא השיניים היחיד שלי, גם אם שנינו יודעים שזה לא נכון.
