מה בן אדם מרגיש במלחמה. מה הוא כבר יכול להרגיש כשיש כל כך הרבה דברים להרגיש. בשנה האחרונה למדתי על בשרי, על נפשי, על ליבי – שמלחמה היא קטסטרופה של תשומת לב. כל כך הרבה דברים קורים כל הזמן. יש כל כך הרבה סיפורים להתייחס אליהם. יש כל כך הרבה אנשים שצריכים חיבוק. יש כל כך הרבה עצבים חשופים, יש כל כך הרבה טראומות שצריך זמן, וקשב, יש כל כך הרבה בני אדם שנפצעו, יש כל כך הרבה הורים שכולים, אחים שכולים, בנות זוג ואלמנות, יתומים מתוקים, מילואימניקים הלומים, אוי אבינו שבשמיים, יש כל כך הרבה עקורים, שאיבדו את ביתם, יש כל כך הרבה חטופים, ריבונו של עולם, חלקם נרצחו, וחלקם בחיים, והם שם, בעזה, במנהרות, איזה סיוט, איזה סיוט.
מה בן אדם מרגיש במלחמה. לפעמים הוא כבר לא מרגיש כלום. זאת האמת האיומה. החדשות כל כך צפופות ומופרעות ומחניקות, עוד הותר לפרסום, ועוד פיגוע דריסה, ועוד מילואימניק שקרס כלכלית, ובעזה יש עדיין קרבות, ובלבנון הפסקת האש על כרעי תרנגולת, ובינתיים הפוליטיקאים ממשיכים בשלהם, ובסוריה המורדים כובשים את המדינה, מה יהיה, למה העולם כל כך מחורפן עכשיו. ואין זמן, ואין קשב, ואין רגע אחד לעצור, להקשיב, לנשום, לאהוב, וזה מה שהכי עצוב כשמלחמה, שכבר אי אפשר להרגיש.
החיים פה כל כך קשים ומרים, שידיעה על חילוץ של גופה של חטוף אמורה להעניק לנו נחמה. איזו נחמה אפשר למצוא במשפט כזה
ולפני כמה ימים ראיתי איזו כותרת באחד מאתרי החדשות – "הותר לפרסום, גופתו של החטוף איתי סבירסקי חולצה מרצועת עזה, איתי סבירסקי נחטף מקיבוץ בארי, שם ביקר את משפחתו, ובחודש ינואר, לפני שנה, הודיע צה"ל כי הוא נרצח בשבי וגופתו מוחזקת בעזה". וליד הכותרת הזו ראיתי תמונה של איתי. ובתמונה הזאת, כמו בכל התמונות שלו, אפשר לראות בקלות שיש לו עיניים טובות. יש לו עיניים מיוחדות כאלה, שנדבקות ללב. אני חושב שלכל האנשים בעולם יש עיניים טובות. אבל לאיתי היו עיניים ממש מיוחדות. כל תמונה שלו שראיתי בשנה האחרונה הזיזה לי משהו בלב. מוזר לכתוב את זה על בן אדם שאני לא מכיר. אבל הוא נכנס לי ללב.
החיים פה כל כך קשים ומרים, שידיעה כזאת, על חילוץ של גופה של חטוף, אמורה להעניק לנו נחמה. איזו נחמה אפשר למצוא במשפט כזה. שיש בו מילים כמו "גופה" ו"חילוץ" ו"חטוף". אין נחמה. ובכל זאת, טוב לדעת שהסיפור הנורא הזה הגיע לסופו המר. איתי נקבר בבית העלמין בבארי, בין שני הוריו האהובים, שנרצחו גם הם באותו יום נורא. ואין מספיק אוי בעולם כדי לתאר את הכאב הזה.
אנחנו בהרעשה מוחלטת, ובכל זאת, בזכות העיניים הרכות בתמונה של איתי, זכיתי "לתלוש" את עצמי מהחיים שלי, למשך כמה דקות ארוכות, כדי לקרוא עליו, ולכבד את זכרו הטוב. איתי נולד בבארי, אח קטן במשפחה של ארבעה ילדים. בשנים האחרונות הוא גר בתל אביב. הוא למד פסיכולוגיה וכלכלה, והקדיש את השנים האחרונות להתמחות בשיטת "סאטיה" ולאימוני ג'ו ג'יטסו. הוא תרגל מדיטציה ויוגה, והיה, באופן כללי, בן אדם רוחני, רך, עדין, עם קשב פנימי צלול, ומודעות רגשית גבוהה. שיטת סאטיה היא שיטה רוחנית שאמורה לעזור לבני אדם לחיות חיים נינוחים, חופשיים, חומלים ובעלי משמעות. בשיטה יש כבוד גדול ליכולת לשהות בתוך החיים, ולא לחמוק מהם. איתי התאמץ לנכוח בחיים. ג'ו ג'יטסו היא אומנות לחימה תובענית מאוד. איתי התאמן ארבע פעמים בשבוע כדי להגיע לרמה גבוהה של מיקוד ויכולת גופנית. המאמן שלו, שהתראיין לפני כמה ימים לאחד מערוצי החדשות, סיפר שאיתי היה בן אדם עדין. בשיעור הוא נתן בראש. אבל לפני שהשיעור התחיל הוא תמיד עזר לסדר. תמיד התנדב לעזור לכולם. היה בו חסד, והיו לו עוצמה פנימית, ומשמעת עצמית. והייתה בו אמונה.
איתי הטוב והאהוב נחטף לעזה. גם בשבי, גם במנהרות, הוא היה דמות של אור ושל חסד לאנשים שהיו סביבו. לפני כמה ימים כתבה נועה ארגמני – "איתי היקר, במשך השהות המשותפת שלנו בשבי, דמיינו ביחד אלפי סיטואציות. איך אנחנו חוזרים ביחד לארץ. איך אנחנו נפגשים לקפה אחרי שהכול נגמר. וצוחקים על הכול. תודה לך על כל רגע בזמן המשותף שלנו ביחד. היית לי לאח גדול בתוך המקום האפל הזה. לימדת אותי כל כך הרבה דברים שאני אקח עם עצמי, לא משנה לאן אלך". המילים שלה חושפות את הגדולה של איתי. שהיה איש של רוך ושל חסד, גם בלב ליבה של תופת הגיהינום.
ואם יש לכם רגע, בתוך כל הרעש הגדול הזה, לזכור בו את איתי. לזכור שהיה בעולם, שהוא חי חיי חסד, קשב, נועם ורוך, שראה את האנשים סביבו, גם ברגעיו האחרונים. לזכור אותו, באהבה גדולה. את איתי סבירסקי הטוב. יהי זכרו ברוך. איזה עצוב.
