השיעור האחרון הוא תמיד הכי כואב. המורה לא באמת נפרד בסופו, והוא למעשה בכלל לא נמצא בו. מי שמעביר אותו הוא לא המורה עצמו, בבשרו ובדמו, אלא רוחו. הערכים שלו, האמונה שלו, התפיסה שלו את המציאות, עמוד האש שהוא מותיר אחריו – הם מה שנשאר לתלמידיו אחרי לכתו. וזה שיעור שובר לב. כי אין צלצול שמוציא להפסקה. אין למי להרים את היד. אין את מי לחבק בסופו ולומר "תודה, החכמתי היום". ההודיה הזאת מתבצעת בדרך כלל עמוק בפנים, בינינו לבין הזיכרון.
בשנה החולפת היו לנו יותר מדי שיעורים אחרונים כאלה. מורים ומחנכים רבים הלכו מאיתנו. שמו את נפשם בכפם וצרבו שיעורי-עד בלבבות כולנו. אבל המורים האלה, חשוב להבין, לא היו גיבורים רק כי נפלו בקרב. הם היו גיבורים עוד בחייהם.
יוסי הרשקוביץ, שהיה מנגן לחולי סרטן, היה גיבור, ועשה זאת למרות שהיה מנהל בית ספר עמוס. הרב-המחנך אבי גולדברג, שלימד בבית הספר הימלפרב בירושלים, היה גיבור, כשקרע שערי שמיים בתפילותיו לפני הכניסה לקרב בלבנון. הרב אבירם חריב, שהיה רב אולפנת דולב, היה גיבור, כשהשאיר מאחוריו אישה ושישה ילדים ויצא להגן על כולנו. הרב המחנך נערן אשחר היה גם מוזיקאי מחונן ונפל בתאונה מבצעית בלבנון. והרשימה הזאת מתארכת, ונדמה שאין לה סוף. אילון ויס. ושאול מויאל. וינון פליישמן. וגיא שבתאי. ואיתמר לוין פרידמן. ועוד, ועוד, ועוד מורים ומחנכים שאינם איתנו, והשאירו שיעורים אחרונים שילוו אותנו לתמיד; שיעורים שמותירים את התלמידים בקושי אדיר, את חדר המורים מט לנפול, ואת כולנו עם המון שאלות על שכבת מחנכים שלמה שאבדה ואיננה.
אבל דווקא ברגעים כאלה חשוב לי להזכיר שנפילתם לא הייתה לשווא, כי השיעור האחרון שלהם הוא גם סוג של צוואה. ממש כשם שצדיקים במיתתם קרויים חיים, גם מחנכים, בנפילתם בקרב, קרויים, בפשטות כואבת, מחנכים.
הם מחנכים לדרך ארץ. לאהבת ה', האדם והאדמה. לשגשוג המולדת. לאהבת לרעך כמוך. למסירות הנפש. ואנחנו תלמידיהם. לעד. צוואתם היא דרך חיינו. ודווקא בימים שברור שהניצחון במלחמה לא יגיע רק מתמרון צבאי או ממהלך מדיני, אלא מאחדות ישראל, פנימה – השיעורים האחרונים שלהם מאירים לנו את הדרך. אם לא עבורנו עלינו להתלכד כעם, אז עבורם. זו המשמעות של צוואת חיים. זו המהות של הסיפור שלנו כאן, יחד.
